ארכיון תגיות: נבואה

קבלת התורה ע"י העם מוכיחה את אמיתות אמונתנו?

ננסה לבאר את ההוכחה של אמיתות היהדות (ששמה הרשמי הוא "טיעון העד") באמצעות הטענה שאמונתנו מבוססת על ההתגלות בהר סיני שעם כולו היה שותף לו, ומאז הדבר עובר מדור לדור במסורת נאמנה. לטיעון יש היסטוריה ארוכה, מקורות רבים וגרסאות שונות. אנסה להביא ניסוח קצר.

נתחיל מעיון בהתחלות של אמונות אחרות. הרבה שיטות דתיות נוצרו ע"י דמות של "נביא" או "שליח", שזוכה לחוויה נבואית ראשונית של התגלות והארה. השליח ההוא בוחר לשתף קבוצה מסוימת של סובביו בהתגלות שחווה. אם אנשי הקבוצה משתכנעים להאמין לו, הם מצטרפים למייסד וממשיכים להפיץ הלאה את המסר, ובהמשך מצרפים עוד "משתכנעים" לזרם החדש. אך צריך לזכור שכל המבנה המפואר בנוי על החוויה הראשונית של המייסד. אם יבוא מישהו ויטיל ספק באמיתות הנבואה הראשונית של אדם אחד (!), מבחינתו זה פוסל את הכל.

לא כך היהדות. משה המנהיג מתנבא במעשה הסנה הבוער, ומשם הוא מקבל על עצמו – וגם מבצע בהצלחה – את המשימה של הוצאת ישראל מעבדות מצרים. עם ישראל מגיע למרגלות הר סיני במדבר, ושם קורה משהו מופלא: כל העם זוכה לחוויה הנבואית של התגלות האל! "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ יד). שורש המסורת על ההתגלות בסיני ועל מתן התורה הוא העם כולו, ולא נביא יחיד. אז מדובר בסיפור יסוד שונה במהות משאר האמונות. אין כאן עיסוק בשליח בודד שאנו נדרשים להחליט האם להאמין לו או לאו. מדובר בעם שלם.

רגע, אך איך זה מוכיח את אמיתות התורה והאמונה? על דרך השלילה, נאמר שקשה לראות איך ניתן "לזייף" סיפור יסוד כמו שלנו. כמעט בלתי אפשרי "להשתיל" לדור שלם הכרה שמעמד הר סיני שהתרחש בנוכחות אבות אבותיהם ומאז עובר במסורת, מבלי שיש להם ידיעה כלשהי על כך. זה נכון במיוחד בהתחשב בכך שלא מדובר בסתם אגדה או מיתוס, אלא שמתן התורה יוצר אצלם מחויבות עמוקה לקיום המצוות. למה שיקבלו על עצמם את העול, אם הבסיס של המסורת זר להם?

לדעתי, לא מדובר כאן בהוכחה מתמטית-לוגית, וניתן גם להתווכח מול הטיעון. אך יש בו בהחלט חיזוק לאמיתות המסורת והאמונה היהודית.

האם יש דמיון בין הטקסטים של הנביאים השונים?

וכך אמר מנחם בגין בנאומו בטקס קבלת פרס נובל לשלום: שני נביאים, ישעיהו בן אמוץ ומיכה המורשתי, בחזותם את אחדותו הרוחנית של האדם, במלכות שדי – כשדברו יוצא מירושלים – נתנו לעולם את החזון לאמור: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". אך רגע, מי משני הנביאים אמר זאת? האמת שמנחם בגין צדק: הקטע הזה מופיע גם בפסוק בישעיהו וגם בפסוק במיכה.

אך אם נתבונן בפסוקים המלאים (מוזמנים לעיין!), אז מתברר שישעיהו ומיכה לא אמרו בדיוק את אותו הדבר. על כך ראוי להביא את האמרה של רבי יצחק בתלמוד (סנהדרין פט א, פירוש שטיינזלץ): "סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, שנביאים שונים פעמים נכנס בלבם אותו תוכן בלשונות שונות, ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד, באותן מילים ממש." אז יש שוני, ויש דמיון. התלמוד בהמשך מביא דוגמא לדמיון בין חלקי הפסוקים: עובדיה הנביא אומר "זְד֤וֹן לִבְּךָ֙ הִשִּׁיאֶ֔ךָ" (עובדיה א, ג), בעוד שאצל ירמיהו מופיע "תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדוֹן לִבֶּךָ" (ירמיה מט, טז).

יש הרבה דוגמאות, וגם הסברים לרוב לתופעה.

תקע בשופר גדול לחירותנו: מי היוזם של קיבוץ הגלויות?

אנו אומרים בתפילה: "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ, וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ, וְקַבְּצֵנוּ מְהֵרָה יַחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ". מהי אותה התקיעה בשופר המבשרת את קיבוץ הגלויות? לכאורה, התפילה מופנית אל ה', אז אולי עלינו היה להמתין עם העלייה לארץ עד שה' בעצמו יתקע בשופר ויקרא לנו? אבל רגע, לרוב הטקסטים של התפילה יש מקור בתנ"ך, אולי כדאי לבחון אותו?

בנבואת ישעיהו (כז יג) נאמר: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ͏ִם." לפי הנביא, קול השופר יישמע לפני שהיהודים יחזרו לארץ. אך בפסוק נאמר "יִתָּקַע" – כך שלא ברור בעצם מי יהיה התוקע, כאילו השאלה הזאת נשארת פתוחה להכרעה בעתיד. ואולי הזמן שלנו הוא העתיד?

וזה המשפט המפורסם שכתב אחד מ"מבשרי הציונות", הרב צבי קלישר ב"דרישת ציון": “גאולת ישראל אשר אנחנו חוכים לה, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה’ יתברך משמים ארץ, או ישלח משיחו לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ..כי אם מעט מעט תבוא גאולת ישראל.. כי ראשית הגאולה על ידי התעוררות רוח נדיבים ועל ידי רצון המלכויות”. ההבנה שהתקיעה הגורלית יכולה לבוא מתוך התעוררות העם לרעיון הציוני – הכריעה את מהלך ההיסטוריה שלנו.

רוצים לקרוא מה בין הרצל למבשרי הציונות?

הרב קלישר כתב "מעט מעט תבוא גאולת ישראל", היום נהוג לומר בארמית "קמעא קמעא".

הנה ישכיל עבדי: הקטע בתנ"ך שבמרכז הפולמוס עם הנצרות

בוויכוחים בין היהודים לנוצרים שהתקיימו במהלך הדורות, וגם בימינו ממש, הנוצרים מרבים להסביר את צדקת דתם על בסיס הפסוקים בישעיהו נב-נג שמתחילים ב"הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד." (ישעיהו נב יג). או כמו שכתב דון יצחק אברבנאל שהאריך מאוד בנושא בפירוש לישעיהו: "כי הנה חכמי הנוצרים פירשוה על אותו האיש שתלו בירושלם בסוף בית שני שהיה לדעתם בן האלוה יתברך שנתגשם בבטן העלמה כמו שמפורסם בדבריהם". אברבנאל היה רב ודיפלומט בדור של גירוש ספרד, והכיר מצוין את תרבות הנוצרים של זמנו.

במה מדובר? למה הנוצרים רואים את צדקתם בפרשה? איבן עזרא בפירושו על הפרק אומר: "זאת הפרשה קשה מאד" – ולא במקרה .הלוואי והיה מצוי בידנו פירוש משכנע וברור. כדאי לשים לב במיוחד לפסוק הבא: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה". ושמעתי מהרב יובל שרלו שיש בפסוק רעיון ייחודי לתנ"ך: אמנם בחז"ל ובספרות מאוחרת מופיע הרעיון של סבל הצדיק למען הכלל, אך החשיבה כזאת לא קיימת בתנ"ך אלא רק בפרק שלנו. הנוצרים סבורים כאמור שמדובר במשיחם שסבל למען כלל האנושות. אך גם אצל הנוצרים לא חסרים קשיים מול הטקסט (ראו למשל אצל איבן עזרא).

ובכל זאת, אילו הסברים קיימים במסורת שלנו? דעה אחת המבוססת על מאמרי חז"ל היא שמדובר במלך המשיח. בלי שחז"ל התכוונו, ההסבר הזה משחק במידת מה לטובת טיעוני הנוצרים, ואולי בגלל זה חכמים רבים (וביניהם אברבנאל) שללו אותו. לדעת הרב סעדיה גאון, מדובר בירמיהו הנביא (אברבנאל שולל זאת, אך מביא דעה שיתכן שישאיהו מלך יהודה נרמז בפרשה). כאן ראיתי בשמו של הרב יואל בן נון שאולי מדובר בישעיהו הנביא עצמו. קיימת דעה שהנבואה לא מדברת כלל על אדם ספציפי, אלא כדברי אברבנאל: "שהנבואה הזאת נאמרה על ישראל, שהוא נקרא בדברי השם עבדי" – עם ישראל כולו הוא הנמשל (ואולי זה מתחבר לסבל שעם ישראל סבל במהלך הדורות). אכן צדק איבן עזרא, אין תשובות קלות. מוזמנים לקרוא את הפרקים בתנ"ך, לעיין ולגבש דעה.

שועלים מהלכים בהר הבית? חורבן מול בניין.

כך מתארת מגילת איכה (פרק ה') את חורבן ירושלים: "נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ. עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ." נוכחות השועלים בהר הבית מובאת כסימן להרס, לאחר שירושלים נכבשה ע"י ממלכת אשור ובית המקדש הראשון נחרב.

למוטיב הזה יש המשך לאחר חורבן הבית השני. התלמוד (מכות כד ב) מספר על חבורת רבנים (וביניהם רבי עקיבא, שחי בתקופת מרד בר כוכבא, כשבית המקדש השני כבר נהרס ע"י הרומאים) שמגיעים לירושלים. "כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?" איך רבי עקיבא הסביר את הצחוק שלו? מאיזה מקור שאב את האופטימיות?

לדעתו, נוכחות השועלים היא הוכחה לכך שנבואת החורבן מתקיימת, ואם כך – מובטח גם שנבואת הבניין תתקיים! איזו נבואת בניין? רבי עקיבא כיוון לנבואת זכריה (ח, ד): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים." ואולי הנבואה זו מתקיימת בימנו ממש?

מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה: הסבר

ירמיהו הנביא (ירמיהו א יד) אומר: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ." גם אצל ירמיהו וגם בעוד מקומות בתנ"ך הצפון מסומן ככיוון ממנו מגיע הרוע. מדוע הצפון דווקא? ניתן אולי לומר שבארץ ישראל רוב הפלישות של האויבים היו מכיוון צפון. ואולי יש משמעות אחרת לכיוון הזה? לי נראה שיש כאן בעיקר רעיון פילוסופי ומוסרי ולא גיאוגרפי.

בתלמוד (בבא בתרא כה ב) מובא בשמו של רבי אליעזר: "עוֹלָם לְאַכְסַדְרָה [בניין עם 3 קירות בלבד] הוּא דּוֹמֶה, וְרוּחַ צְפוֹנִית אֵינָהּ מְסוּבֶּבֶת [הכיוון הצפוני לא סגור, אין שם קיר]". ההמשך מסביר את הרעיון באמצעות תנועת השמש: במהלך היום היא עושה סיבוב בשמיים מצפון-מזרח – דרך דרום – עד צפון-מערב. אך לצפון השמש איננה מגיעה לעולם. הכיוון הצפוני אף פעם אינו מקור של אור, ולכן בהשאלה ניתן לראות בו את מקור הצרות והחושך בעולם כולו.

נמשיך עם המדרש: (פרקי דרבי אליעזר ג'), שם מדובר בארבע רוחות השמיים (כיוונים), כך מתואר הצפון בשמו של ה': "רוח פנת הצפון ברא ולא גמרו. אמר שכל מי שיאמר שהוא אלוה – יבוא ויגמור את הפנה הזאת שהנחתי, וידעו הכול שהוא אלוה.". פירוש: ה' ברא עולם לא מושלם! בהשאלה, ניתן לדמות את העדר השלמות לפתח שקיים במבנה העולם מכיוון צפון. ה' אומר לנו: "מי שחושב שהוא אלוה כמוני, שיוכיח זאת בכך שיסגור את הפרצה". אבל מה לעשות ואנו רק בני אדם, אור השמש לא יגיע מהצפון, הרוח הרעה עלולה לפרוץ משם מחדש אל תוכנו, ואנו צריכים להתמודד עם העולם הלא מושלם ולעשות את המיטב.

חכם עדיף מנביא: כישלון הנבואה?

האם הרבנים הצליחו במקום בו נביאי ישראל נחלו כישלון? כך בהחלט ניתן להבין את המאמר של הרב קוק "חכם עדיף מנביא". אמנם הביטוי "חכם עדיף מנביא" מופיע כבר בתלמוד, אך הרב קוק נותן לו פירוש בראייה ההיסטורית. וכך הרב מתאר את תפקיד הנביאים: "הנבואה ראתה את זרם הקלקלה הגדולה של עבודה זרה בישראל ומחתה נגדו בכל עז, את הדרת נעם ה' אחד אלוהיו ותתארהו בכל יופי וזהר, את ההשחתה של כל הפרעות המוסריות, ריצוץ דלים עושק אביונים, רצח וניאוף, חמס ושוד…" – נביאי ישראל נלחמו בכל התופעות הרעות הללו. אך מה הייתה התוצאה ההיסטורית-מעשית של המאבק?

השיר "יחזקאל" נותן את התשובה המצערת: "איזה מילים ואיזה ביטויים, אך העם צחק לו ורץ לבילויים!". למה? הרב קוק משווה את הנביאים למשוררים שפועלים באמצעות "הכוח המדמה החם והעז". דברי הנביאים השיריים "החוצבים להבות אש" אמנם הצביעו על תחלואי החברה, אך לא "נכנסו לפרטים" של הצד המעשי של התיקון הנדרש. מי כן עסק בפרטים הללו? אלה היו החכמים (הרבנים) שטיפלו בפרטי ההלכה, או בלשונו של הרב "המצוות המעשיות כולן ופרטי הלכותיהן, בכל דיוקם הנמרץ". בחשבון ההיסטורי, דווקא ההלכות הפרטניות האלה הצליחו להעמיד דגם של יהודי מתוקן יותר מבחינה מוסרית. "מה שלא עשתה הנבואה, … ,עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשנון החוקים הפרטיים ותולדותיהם.". חכם עדיף מנביא: במבחן התוצאה, עולם ההלכה ה"משעמם" הצליח יותר מעולם הדמיון הנבואי.

האם זה סוף הסיפור? ממש לא. הרב קוק חי בדור בו יהודים ניתקו בהמוניהם את המחויבות לעולם ההלכה ה"משעמם". מה שהספיק לדורות הקודמים – לא התאים לדורו. וכך הוא כתב: "על כן באחרית הימים שצמיחת מהלך שיבת אור הנבואה תתחיל להופיע, "אשפוך את רוחי על כל בשר", אז שנאת הפרטים תתגבר". צרכי הדור מחייבים לא להישאר רק בעולם הטכני של הפרטים, אלא לחזור לגדלות התפיסה הנבואית.

חזון העצמות היבשות: תחיית המתים או תחיית האומה?

פרק ל"ז בנבואת יחזקאל מתאר את מה שמכונה "חזון העצמות היבשות". הנביא רואה בחזונו ביקעה מלאה בעצמות יבשות. ואז העצמות הללו קמות לתחייה! "כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה' לָעֲצָמ֖וֹת הָאֵ֑לֶּה הִנֵּ֨ה אֲנִ֜י מֵבִ֥יא בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶֽם׃ ווְנָתַתִּי֩ עֲלֵיכֶ֨ם גִּידִ֜ים וְֽהַעֲלֵתִ֧י עֲלֵיכֶ֣ם בָּשָׂ֗ר וְקָרַמְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ ע֔וֹר וְנָתַתִּ֥י בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶ֑ם וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י ה'" (פסוקים ג, ד שם). אך מה בדיוק מתואר במחזה המרשים הזה?

יש דעה שיחזקאל מדבר כאן על תחיית המתים. אך הקושי עם הגישה הזאת הוא שלחז"ל יש מסורות סותרות בשאלה מיהם (בלשון התלמוד) "מתים שהחיה יחזקאל". לעומת זאת, מפשט הפסוקים בהמשך הפרק (יא, יב) ניתן להבין שמדובר בתחייה הלאומית דווקא: "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל."

הנביא כותב את הדברים בגלות בבל, והוא מדמה את מצב האומה בגולה ("בית ישראל") לעצמות יבשות. אך העם לא יישאר על אדמת ניכר לנצח, חלילה. העצמות מקבלות חיים ו… עולות ארצה ישראל. האומה יוצאת מגלותה ומתעוררת לחיים אמתיים של עצמאות בארץ ישראל. וכך כותב הרב יונתן זקס בספרו "השותפות גדולה": "אבל אין זה חזון של החיים לאחר המוות בגן עדן. זוהי הצצה לרנסנס לאומי עתידי על פני האדמה". האם יחזקאל כיוון לשיבת ציון בתקופת הבית השני בימי עזרא ונחמיה, או להקמת מדינת ישראל בימנו אנו? אפשר רק לנחש.

מהי נבואה ביהדות?

בפשטות, נבואה זה מצב בו האל מדבר עם בן אדם. אדם כזה נקרא "נביא". בניגוד למשמעות של המילה בשפת הדיבור, הנבואה איננה בהכרח קשורה לחיזוי העתיד. אמנם האל יכול לדבר עם הנביא על ענייני העתיד, ואז תוכן הנבואה יהיה מעין תחזית לדברים שיקרו בהמשך, אך אין הדבר הכרחי.

לפי המסורת, הנבואה החלה עם תחילת המין האנושי, ונמשכה עד לתקופת הבית השני. חגי, זכריה ומלאכי היו הנביאים האחרונים. בשלב מסוים, הנבואה נפסקה והיא לא מתרחשת היום. למה זה קרה? אין בידנו סיבה ברורה להפסקת הנבואה, וניתנו לכך הרבה הסברים במהלך הדורות. התנ"ך "נחתם" עם תום הנבואה. היחס ל"ספרים החיצוניים" שונה במהות מאשר לתנ"ך, בגלל שכבר לא מדובר בדברי נבואה.

האם אפשר לתאר "איך זה עבד פעם"? מדובר בעולם שונה מאוד ממה שאנו מכירים היום. גם הרבנים הלא מעטים שכתבו על מהות הנבואה – לא זכו לפגוש נביאים באופן ישיר. הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" הלך בכיוון רציונליסטי במקצת, וטען שלהוציא נבואת משה רבנו (שהייתה תופעה ייחודית בהיסטוריה), החוויה הנבואית הייתה תמיד בחלום או במראה (מעין "פאטה מורגנה").

יש לנו גם מסורת שבאחרית הימים הנבואה תתחדש. כך מתאר זאת יואל הנביא (יואל ג א): "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ.".

אגב, מי אמר "אין נביא בעירו"?

פשט מעשה מרכבה

מעשה מרכבה בתחילת נבואת יחזקאל זוכה לפירושים רבים בקבלה (תורת הסוד היהודית). במשנה (חגיגה ב א) נקבע שאסור ללמד את מעשה המרכבה (לפי תורת הסוד) לא רק בציבור, אלא אפילו לתלמיד בודד, אלא אם הוא "חכם ומבין מדעתו". אבל האם ניתן לייחס גם משמעות של פשט לפרקי המרכבה? בכיוון הזה הולך הרב יובל שרלו בשיעוריו על ספר יחזקאל. אנסה לתמצת כאן את גישתו.

נתחיל מהמציאות ההיסטורית. יחזקאל מתנבא בבבל, שם כבר נמצאים יהודים רבים שגלו בגלות יהויכין. לעומתם, בארץ יהודה עדיין נמצאים יהודים, ובית המקדש (הראשון) עדיין נמצא במקומו. כפי שכתבנו כאן, ליהודים רבים הייתה תפיסה שבית המקדש הוא נצחי ומגן עליהם, ולכן חורבן ירושלים והשלמת הגלות לא יתכנו מבחינה "תיאולוגית" (אמונית). יחזקאל אומר לעם: הגלות הולכת לקרות!

ניתן לראות בפסוקי המרכבה את תיאור ה"שכינה", כלומר של הנוכחות האלוהית בעולם. בפרק א' של יחזקאל המרכבה "חונה במקום". בפרקים הבאים יחזקאל עושה "סיור וירטואלי" נבואי במקדש בירושלים (הרי הוא נמצא בבבל!) ורואה תועבות בכל מקום. זה לא יכול להימשך! ואז בפרק י' התיאור משתנה: המרכבה כבר לא נחה, היא עוזבת! יחזקאל י יט: "וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ לְעֵינַי בְּצֵאתָם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה." לכן לפי הפשט, יחזקאל רואה בנבואתו איך השכינה נוטשת את הארץ (ואז המקדש הופך לאוסף של עצים ואבנים), ואת גלות עם ישראל הבלתי נמנעת.

מוזמנים לצפות בשיעור:

הרב יובל שרלו על ספר יחזקאל פרק י'