ארכיון תגיות: נבואה

הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי: הקטע בתנ"ך שבמרכז הפולמוס עם הנצרות

בוויכוחים בין היהודים לנוצרים שהתקיימו במהלך הדורות, וגם בימינו אנו ממש, הנוצרים מרבים להסביר את צדקת דתם על בסיס הפסוקים בישעיהו נב-נג שמתחילים ב"הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד." (ישעיהו נב יג). או כמו שכתב דון יצחק אברבנאל שהאריך מאוד בנושא בפירוש לישעיהו: "כי הנה חכמי הנוצרים פירשוה על אותו האיש שתלו בירושלם בסוף בית שני שהיה לדעתם בן האלוה יתברך שנתגשם בבטן העלמה כמו שמפורסם בדבריהם". אברבנאל היה רב ודיפלומט בדור של גירוש ספרד, והכיר מצוין את תרבות הנוצרים של זמנו.

במה מדובר? למה הנוצרים רואים את צדקתם בפרשה? איבן עזרא בפירושו על הפרק אומר: "זאת הפרשה קשה מאד" – ולא במקרה .הלוואי והיה מצוי פירוש משכנע וברור. כדאי לשים לב במיוחד לפסוק הבא: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה". ושמעתי מהרב יובל שרלו שיש בפסוק רעיון ייחודי לתנ"ך: אמנם בחז"ל ובספרות מאוחרת מופיע הרעיון של סבל הצדיק למען הכלל, אך החשיבה כזאת לא קיימת בתנ"ך אלא רק בפרק שלנו. הנוצרים סבורים כאמור שמדובר במשיחם שסבל למען כלל האנושות. אך גם אצל הנוצרים לא חסרים קשיים מול הטקסט (ראו למשל אצל איבן עזרא).

ובכל זאת, אילו הסברים קיימים במסורת שלנו? דעה אחת המבוססת על מאמרי חז"ל היא שמדובר במלך המשיח. בלי שחז"ל התכוונו, ההסבר הזה משחק במידת מה לטובת טיעוני הנוצרים, ואולי בגלל זה חכמים רבים (וביניהם אברבנאל) שללו אותו. לדעת הרב סעדיה גאון, מדובר בירמיהו הנביא (אברבנאל שולל זאת, אך מביא דעה שיתכן שישאיהו מלך יהודה נרמז בפרשה). כאן ראיתי בשמו של הרב יואל בן נון שאולי מדובר בישעיהו הנביא עצמו. קיימת דעה שהנבואה לא מדברת כלל על אדם ספציפי, אלא כדברי אברבנאל: "שהנבואה הזאת נאמרה על ישראל, שהוא נקרא בדברי השם עבדי" – עם ישראל כולו הוא הנמשל (ואולי זה מתחבר לסבל שעם ישראל סבל במהלך הדורות). אכן צדק איבן עזרא, אין תשובות קלות. מוזמנים לקרוא את הפרקים בתנ"ך, לעיין ולגבש דעה.

שועלים מהלכים בהר הבית? חורבן מול בניין.

כך מתארת מגילת איכה (פרק ה') את חורבן ירושלים: "נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ. עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ." נוכחות השועלים בהר הבית מובאת כסימן להרס, לאחר שירושלים נכבשה ע"י ממלכת אשור ובית המקדש הראשון נחרב.

למוטיב הזה יש המשך לאחר חורבן הבית השני. התלמוד (מכות כד ב) מספר על חבורת רבנים (וביניהם רבי עקיבא, שחי בתקופת מרד בר כוכבא, כשבית המקדש השני כבר נהרס ע"י הרומאים) שמגיעים לירושלים. "כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?" איך רבי עקיבא הסביר את הצחוק שלו? מאיזה מקור שאב את האופטימיות?

לדעתו, נוכחות השועלים היא הוכחה לכך שנבואת החורבן מתקיימת, ואם כך – מובטח גם שנבואת הבניין תתקיים! איזו נבואת בניין? רבי עקיבא כיוון לנבואת זכריה (ח, ד): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים." ואולי הנבואה זו מתקיימת בימנו ממש?

מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה: הסבר

ירמיהו הנביא (ירמיהו א יד) אומר: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ." גם אצל ירמיהו וגם בעוד מקומות בתנ"ך הצפון מסומן ככיוון ממנו מגיע הרוע. מדוע הצפון דווקא? ניתן אולי לומר שבארץ ישראל רוב הפלישות של האויבים היו מכיוון צפון. ואולי יש משמעות אחרת לכיוון הזה? לי נראה שיש כאן בעיקר רעיון פילוסופי ומוסרי ולא גיאוגרפי.

בתלמוד (בבא בתרא כה ב) מובא בשמו של רבי אליעזר: "עוֹלָם לְאַכְסַדְרָה [בניין עם 3 קירות בלבד] הוּא דּוֹמֶה, וְרוּחַ צְפוֹנִית אֵינָהּ מְסוּבֶּבֶת [הכיוון הצפוני לא סגור, אין שם קיר]". ההמשך מסביר את הרעיון באמצעות תנועת השמש: במהלך היום היא עושה סיבוב בשמיים מצפון-מזרח – דרך דרום – עד צפון-מערב. אך לצפון השמש איננה מגיעה לעולם. הכיוון הצפוני אף פעם אינו מקור של אור, ולכן בהשאלה ניתן לראות בו את מקור הצרות והחושך בעולם כולו.

נמשיך עם המדרש: (פרקי דרבי אליעזר ג'), שם מדובר בארבע רוחות השמיים (כיוונים), כך מתואר הצפון בשמו של ה': "רוח פנת הצפון ברא ולא גמרו. אמר שכל מי שיאמר שהוא אלוה – יבוא ויגמור את הפנה הזאת שהנחתי, וידעו הכול שהוא אלוה.". פירוש: ה' ברא עולם לא מושלם! בהשאלה, ניתן לדמות את העדר השלמות לפתח שקיים במבנה העולם מכיוון צפון. ה' אומר לנו: "מי שחושב שהוא אלוה כמוני, שיוכיח זאת בכך שיסגור את הפרצה". אבל מה לעשות ואנו רק בני אדם, אור השמש לא יגיע מהצפון, הרוח הרעה עלולה לפרוץ משם מחדש אל תוכנו, ואנו צריכים להתמודד עם העולם הלא מושלם ולעשות את המיטב.

חכם עדיף מנביא: כישלון הנבואה?

האם הרבנים הצליחו במקום שבו נביאי ישראל נחלו כישלון? כך בהחלט ניתן להבין את המאמר של הרב קוק "חכם עדיף מנביא". אמנם הביטוי "חכם עדיף מנביא" מופיע כבר בתלמוד, אך הרב קוק נותן לו פירוש בראייה ההיסטורית. וכך הרב מתאר את תפקיד הנביאים: "הנבואה ראתה את זרם הקלקלה הגדולה של עבודה זרה בישראל ומחתה נגדו בכל עז, את הדרת נעם ד' אחד אלוהיו ותתארהו בכל יופי וזהר, את ההשחתה של כל הפרעות המוסריות, ריצוץ דלים עושק אביונים, רצח וניאוף, חמס ושוד…" – נביאי ישראל נלחמו בכל התופעות הרעות הללו. אך מה הייתה התוצאה ההיסטורית של המאבק?

השיר "יחזקאל" נותן את התשובה המצערת: "איזה מילים ואיזה ביטויים, אך העם צחק לו ורץ לבילויים!". למה? הרב קוק משווה את הנביאים למשוררים שפועלים באמצעות "הכוח המדמה החם והעז". דברי הנביאים השיריים "החוצבים להבות אש" אמנם הצביעו על תחלואי החברה, אך לא "נכנסו לפרטים" של הצד המעשי של התיקון הנדרש. מי כן עסק בפרטים הללו? אלה היו החכמים (הרבנים) שטיפלו בפרטי ההלכה, או בלשונו של הרב "המצוות המעשיות כולן ופרטי הלכותיהן, בכל דיוקם הנמרץ". בחשבון ההיסטורי, דווקא ההלכות הפרטניות האלה הצליחו להעמיד דגם של יהודי מתוקן יותר מבחינה מוסרית. "מה שלא עשתה הנבואה, … ,עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשנון החוקים הפרטיים ותולדותיהם.". חכם עדיף מנביא: במבחן התוצאה, עולם ההלכה ה"משעמם" הצליח יותר מעולם הדמיון הנבואי.

האם זה סוף הסיפור? ממש לא. הרב קוק חי בדור בו יהודים ניתקו בהמוניהם את המחויבות לעולם ההלכה ה"משעמם". מה שהספיק לדורות הקודמים – לא התאים לדורו. וכך הוא כתב: "על כן באחרית הימים שצמיחת מהלך שיבת אור הנבואה תתחיל להופיע, "אשפוך את רוחי על כל בשר", אז שנאת הפרטים תתגבר". צרכי הדור מחייבים לא להישאר רק בעולם הטכני של הפרטים, אלא לחזור לגדלות התפיסה הנבואית.

חזון העצמות היבשות: תחיית המתים או תחיית האומה?

פרק ל"ז בנבואת יחזקאל מתאר את מה שמכונה "חזון העצמות היבשות". הנביא רואה בחזונו ביקעה מלאה בעצמות יבשות. ואז העצמות הללו קמות לתחייה! "כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה' לָעֲצָמ֖וֹת הָאֵ֑לֶּה הִנֵּ֨ה אֲנִ֜י מֵבִ֥יא בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶֽם׃ ווְנָתַתִּי֩ עֲלֵיכֶ֨ם גִּידִ֜ים וְֽהַעֲלֵתִ֧י עֲלֵיכֶ֣ם בָּשָׂ֗ר וְקָרַמְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ ע֔וֹר וְנָתַתִּ֥י בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶ֑ם וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י ה'" (פסוקים ג, ד שם). אך מה בדיוק מתואר במחזה המרשים הזה?

יש דעה שיחזקאל מדבר כאן על תחיית המתים. אך הקושי עם הגישה הזאת הוא שלחז"ל יש מסורות סותרות בשאלה מיהם (בלשון התלמוד) "מתים שהחיה יחזקאל". לעומת זאת, מפשט הפסוקים בהמשך הפרק (יא, יב) ניתן להבין שמדובר בתחייה הלאומית דווקא: "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל."

הנביא כותב את הדברים בגלות בבל, והוא מדמה את מצב האומה בגולה ("בית ישראל") לעצמות יבשות. אך העם לא יישאר על אדמת ניכר לנצח, חלילה. העצמות מקבלות חיים ו… עולות ארצה ישראל. האומה יוצאת מגלותה ומתעוררת לחיים אמתיים של עצמאות בארץ ישראל. וכך כותב הרב יונתן זקס בספרו "השותפות גדולה": "אבל אין זה חזון של החיים לאחר המוות בגן עדן. זוהי הצצה לרנסנס לאומי עתידי על פני האדמה". האם יחזקאל כיוון לשיבת ציון בתקופת הבית השני בימי עזרא ונחמיה, או להקמת מדינת ישראל בימנו אנו? אפשר רק לנחש.

מהי נבואה ביהדות?

בפשטות, נבואה זה מצב בו האל מדבר עם בן אדם. אדם כזה נקרא "נביא". בניגוד למשמעות של המילה בשפה של יום יום, הנבואה איננה בהכרח קשורה לחיזוי העתיד. אמנם האל יכול לדבר עם הנביא על ענייני העתיד ואז תוכן הנבואה יהיה מעין תחזית לדברים שיקרו בהמשך, אך אין הדבר הכרחי.

לפי המסורת, הנבואה החלה עם תחילת המין האנושי, ונמשכה עד לתקופת הבית השני. חגי, זכריה ומלאכי היו הנביאים האחרונים. בשלב מסוים הנבואה נפסקה והיא לא קיימת היום. למה זה קרה? אין בידנו סיבה ברורה להפסקת הנבואה, וניתנו לכך הרבה הסברים במהלך הדורות. התנ"ך "נחתם" עם הפסקת הנבואה. היחס ל"ספרים החיצוניים" שונה במהות מאשר לתנ"ך בגלל שכבר לא מדובר בנבואה.

האם אפשר לתאר "איך זה עבד"? מדובר בעולם שונה מאוד ממה שאנו מכירים היום. גם הרבנים הלא מעטים שכתבו על מהות הנבואה – לא זכו לפגוש נביאים באופן ישיר. הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" הלך בכיוון רציונליסטי במקצת, וטען שמעבר לנבואת משה רבנו (שהייתה תופעה ייחודית בהיסטוריה), החוויה הנבואית הייתה תמיד או בחלום או במראה (מעין "פאטה מורגנה").

יש לנו גם מסורת שבאחרית הימים הנבואה תתחדש. כך מתאר זאת יואל הנביא (יואל ג א): "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ.".

מי אמר "אין נביא בעירו"?

פשט מעשה מרכבה

מעשה מרכבה בתחילת נבואת יחזקאל זוכה לפירושים רבים בקבלה (תורת הסוד היהודית). במשנה (חגיגה ב א) נקבע שאסור ללמד את מעשה המרכבה (לפי תורת הסוד) לא רק בציבור, אלא אפילו לתלמיד בודד אלא אם הוא "חכם ומבין מדעתו". אבל האם ניתן לייחס גם משמעות של פשט לפרקי המרכבה? בכיוון הזה הולך הרב יובל שרלו בשיעוריו על ספר יחזקאל. אנסה לתמצת כאן את גישתו.

נתחיל מהמציאות ההיסטורית. יחזקאל מתנבא בבבל, שם כבר נמצאים יהודים רבים שגלו בגלות יהויכין. לעומתם, ביהודה עדיין נמצאים יהודים, ובית המקדש (הראשון) עדיין נמצא במקומו. כפי שכתבנו כאן, ליהודים רבים הייתה תפיסה שבית המקדש הוא נצחי ומגן עליהם, ולכן חורבן ירושלים והשלמת הגלות לא יתכנו מבחינה "תיאולוגית" (אמונית). יחזקאל אומר לעם: הגלות הולכת לקרות!

ניתן לראות בפסוקי המרכבה את תיאור ה"שכינה", כלומר של הנוכחות האלוהית בעולם. בפרק א' של יחזקאל המרכבה "חונה במקום". בפרקים הבאים יחזקאל עושה "סיור וירטואלי" נבואי במקדש בירושלים (הרי הוא נמצא בבבל) ורואה שם תועבות בכל מקום. זה לא יכול להימשך! ואז בפרק י' התיאור משתנה: המרכבה כבר לא נחה, היא עוזבת! למשל, יחזקאל י יט: "וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ לְעֵינַי בְּצֵאתָם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה." לכן לפי הפשט, יחזקאל רואה בנבואתו איך השכינה נוטשת את הארץ (ואז המקדש הופך לאוסף של עצים ואבנים), ואת גלות עם ישראל הבלתי נמנעת.

מוזמנים לצפות בשיעור:

הרב יובל שרלו על ספר יחזקאל פרק י'

נביאי ישראל נגד הקרבת הקרבנות?

ישעיהו הנביא אומר בפרק א' (פסוק יא): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי." לכאורה, ה' לא רוצה קרבנות. יש לא מעט פסוקים ברוח זו בספרי הנביאים, ראיתי אוסף כאן. גם הנוצרים פירשו את ספרי הנביאים ברוח זו: הרי הם לא ראו ערך במצוות בכלל, ובקרבנות בפרט.

אבל אז בעצם יוצא שהנביאים התנגדו לחלק ממצוות התורה. יותר קל להסביר את חידוש הנביאים כך: מפשט התורה ניתן היה אולי להבין שהקרבת הקרבן היא הפתרון המושלם לחטא. ואילו הנביאים אמרו שללא תיקון המידות ועשיית הצדק, אין לקרבנות טעם. ה' לא חפץ בקרבנות הרשעים! הרי בהמשך הפסוקים (פסוק טז) ישעיהו אומר: "רַֽחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ׃". לסור מרע קודם להקרבת הקרבן.

הידעתם: הרב קוק בספרו "לנבוכי הדור" הציע אפשרות עתידית הקרבת הבהמות תוחלף בקרבנות מן הצומח. הוא לא פסק כך להלכה, אך הצביע על האפשרות לדרוש כך את הפסוקים ע"י סנהדרין לעתיד לבוא.

אין נביא בעירו – מקור

הביטוי "אין נביא בעירו" – שמשמעותו שאין אדם זוכה להכרה דווקא במקום ממנו הוא בא – אינו מופיע במקורות ישראל, אלא לקוח מדברי "אותו האיש" בברית החדשה.

אבל זה לא כל הסיפור. כנראה שהביטוי ומשמעותו התאימו גם להלך המחשבה שלנו, כך שהיו רבנים
במהלך הדורות שהשתמשו בו בכתביהם, וחלק (למשל, החתם סופר) אפילו ייחסו אותו בטעות לחז"ל.

ביקשתי מהבינה המלאכותית להדגים את הפתגם בגרסה האנגלית:



לכל נביא יש ספר?

כמובן שלא. אמנם לחלק מהנביאים של ספר בתנ"ך על שמם. אבל נביאים רבים מוזכרים בתנ"ך ללא ספר משלהם: מרים הנביאה, אליהו הנביא, אחיה השילוני, נתן הנביא ועוד רבים אחרים.

יש ספר מיוחד שהוא ה"תרי עשר": הוא מחשב לספר אחד בתנ"ך, אך מתחלק לשנים עשר ספרי נבואה קצרים יחסית, כל אחד נכתב ע"י נביא אחר.

ומה עם שמואל א' ושמואל ב'? מדובר בספר אחד רציף מבחינת המסורת. החלוקה לחלק א' וחלק ב' מקורה בנוחות העריכה וההדפסה.

האם יש נביאים שכתבו יותר מספר אחד, לפי המסורת? כן. תגלו זאת בקלות, אם אתם סקרנים לדעת.