עמיר בניון שר בשירו על משיח: "שמעתי שאתה ממש עומד בשער". על איזו מסורת נשען הדימוי הזה? בתלמוד (סנהדרין צח א) מופיעים דברי אגדה על רבי יהושע בן לוי (מחכמי התלמוד בארץ ישראל) שמגיע למערת רשב"י ופוגש שם את… אליהו הנביא. רבי יהושע שואל את אליהו "מתי יבוא המשיח?". אליהו עונה לו "תשאל אותו בעצמך" – "איפה הוא נמצא?" – "על פתח העיר רומי". אז לפי האגדה, משיח ממתין בשערה של רומא (רומא אצל חז"ל מתחברת לתרבות המערבית בכללותה: ההסבר על "גלות אדום")

אבל בכך לא נגמר הסיפור: רבי יהושע שואל איך הוא יכול לזהות את המשיח, ואליהו הנביא אומר שמשיח נמצא יושב בשער עם עניים וסובלים, אך יש סימן זיהוי: כל הסובלים מתירים את כל התחבושות מהגוף ואז קושרים מחדש, ואילו המשיח מותיר תחבושת אחת ומיד קושר אותה. הכוונה פשוטה: משיח תמיד נמצא ב"כוננות", עד כדי כך שאין לו זמן להוריד את כל התחבושות מפצעיו, שמא ייקרא לבוא מיד.

ואז הסיפור מגיע לשיא. רבי יהושע פוגש את המשיח, שואל אותו: "מתי יגיע?" ומקבל תשובה "היום!". אליהו שואל את רבי יהושע "מה אמר לך משיח?", ורבי יהושע מתלונן שמשיח שיקר לו: אמר לו "היום" והרי לא בא! על זה עונה אליהו: "היום" – הכוונה לפסוק בתהילים (צה ז): "… הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ.". אז לפי האגדה המשיח תמיד מוכן, וביאתו תלויה בנו ובמעשינו!

לכאורה, קשה לדמיין שני קצוות כה רחוקים: סדום – "עיר החטאים" המקראית – מצד אחד, ומשיח צדקנו – מצד שני. אך יש קשר במסורת חז"ל בין הדברים. במדרש בראשית רבה (מא ד) נאמר על הפסוק בתהילים (פט כא): "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו." – "היכן מצאתיו? בסדום". הייתכן שמקור הכוח המשיחי מגיע מסדום?

ההסבר הטכני: לוט, קרובו של אברהם אבינו, נפרד מאברהם ועובר להתגורר בסדום. סדום נענשת על חטאיה ונהרסת, אך לוט – הסדומי האחרון – ניצל מההשמדה יחד עם בנותיו. כל אחת מהבנות נכנסת להריון מאביה – ויולדת בן – כך נולדו מואב ועמון, מייסדי העמים שאנו פוגשים לאורך התנ"ך. רות המואבייה מתגיירת (כמסופר בספר רות) ומתחתנת עם בועז, איש חשוב משבט יהודה. רות היא סבתא רבה של דוד המלך, מייסד השושלת המשיחית. אז אחד משורשיו של בית דוד הוא אכן מסדום.

אך אפשר להביט על הסיפור במבט עמוק יותר. כבר סיפרנו כאן שהחטא העיקרי של אנשי סדום היה שלא נתנו צדקה. הם בנו חברת שפע (התורה מספרת ש "כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה") – אך למרות זאת לא הסכימו לחלוק מאשרם עם הנזקקים. מה שקרוי אצל חז"ל "מידת סדום". אך אחרי כמה דורות בא התיקון. רות המואבייה התחברה לעם ישראל בזכות מעשי החסד שעשתה! מידת סדום הוחלפה במידת החסד, וכך התיקון והתשובה היו אלה שאפשרו לשושלת המשיחית לבוא לעולם. הגואל לא מופיע מתוך טהרה שלמה, אלא מתוך היכולת להתגבר על נטיית הרוע.

חומר למחשבה נוספת: מאיזה שבט היה דוד המלך? מה אנו יודעים על מייסד השבט? האם הוא גם עבר את המסלול של תשובה ותיקון, באחד מסיפורי חייו החשובים?

היינו אולי מצפים שהאמוראים (חכמי התלמוד) – שראו בגאולה לעתיד לבוא עקרון אמוני חשוב – היו מתלהבים לזכות בעצמם לחיות בימות המשיח. אבל במפתיע, מסכת סנהדרין בתלמוד (צח, ב) מזכירה שלושה אמוראים חשובים – עולא, רבה, ורבי יוחנן – שחתומים על המשפט "ייתי ולא אחמיניה" (תרגום מארמית: יבוא ולא אראה אותו). החכמים הללו מאמינים בבוא המשיח, אך לא רוצים שזה יקרה בחייהם. מה הסיבה?

התלמוד מסביר שהם חששו מחבלי משיח: הייתה בידם מסורת שבתקופת הגאולה יהיו צרות גדולות, והם סברו שצרות אלה יפגעו אף בצדיקים לומדי התורה ושומרי המצוות. במה בדיוק מדובר? הרב אורי שרקי נותן בחוברת יְסוּרֵי גְאֻלָּה פרשנות אקטואלית לסוגיה. מניתוח דברי התלמוד הוא מגיע למסקנה שעולא חשש מתופעת החילון (פריקת עול התורה), רבה מפני השואה העתידה להתרחש, ורבי יוחנן (שחי בארץ ישראל) דואג לבעיה הפלסטינאית (המלחמה מול הגויים על הארץ). מוזמנים לעיין.

אבל לא כולם באותה הדעה. התלמוד מביא את דברי הרב יוסף (בתרגום): "יבוא, ואזכה לשבת בצל הגללים של חמורו". רב יוסף רוצה לחיות בזמן הגאולה, אך התיאור שלו מאוד לא רומנטי. הוא מבין שימות המשיח לא יהיו קלים, אך הוא רוצה לזכות במעמד ומוכן ולהתמודד עם הקושי. במובן הזה, אנו אולי תלמידיו וממשיכים דרכן של הרב יוסף.

הביטוי "משיח בן דוד" שגור בפינו, אך מיהו משיח בן יוסף? משיח בן יוסף מוזכר כבר בתלמוד. קיימת מסורת לפיה יהיו שני שלבים בתהליך המשיחי. משיח בן יוסף יוביל את השלב הראשון, שבמרכזו נמצאות הפעולות המעשיות (מדיניות וכלכליות) של הגאולה. יש דעה שמשיח בן יוסף ייהרג, אך זה לא הכרחי, והגאון מווילנה חיבר תפילה מיוחדת על הצלתו מהגזירה. בשלב השני, ההובלה תעבור למשיח בן דוד, שישלים את תהליך הגאולה מבחינה רוחנית.

למה "בן יוסף" דווקא? מתוך שבטי ישראל, יוסף ויהודה נחשבים למייצגים של שתי גישות שונות (ואף יריבות): יוסף הצדיק הוא איש מעשי שמשתלב באנושות בכללותה (והופך בדרך למשנה למלך מצרים), בעוד שיהודה מייצג גישה יותר יהודית-מתבדלת ויותר דתית-רוחנית. לכן צאצא של יוסף דווקא מופקד על השלב החומרי, בעוד שצאצא של דוד המלך (שהוא משבט יהודה) אחראי על הצד הרוחני.

איך זה קשור לציונות? ביולי 1904 נפטר בנימין זאב הרצל. הרב קוק, שהיה אז "עולה חדש" (חודשיים בארץ), נשא נאום הספד להרצל, המכונה "המספד בירושלים". הרב קוק אמר שם: "והנה, בתור עקבא דמשיח בן יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו", וכך קשר באופן ישיר בין התהליך המשיחי לתנועה הציונית שהרצל הנהיג עד לפטירתו.

שני סיפורים על חשיבות ההודאה והכרת הטוב.

הראשון קשור לחזקיהו מלך יהודה. חזקיהו מתואר כמלך צדיק. אם כך, התלמוד שואל מדוע חזקיהו לא נעשה משיח? לפי המתואר בתנ"ך נעשו לו ניסים גדולים, במיוחד בזמן המצור האשורי על ירושלים, שם המפלה של הצבא האשורי הייתה בדרך נס. תשובת התלמוד מפתיעה: הוא לא נעשה משיח כי לא אמר שירה! (סנהדרין צ"ד עמ' א, ראה כאן להרחבה). כנראה שהיכולת להודות היא משמעותית ביותר לתפקיד המשיחי.

הסיפור השני מתייחס למנהגי התפילה. בתפילות בהן נהוג ששליח הציבור חוזר על התפילה, הקהל מאזין ולא מקריא את הברכות. זאת פרט מקום אחד שהוא ברכת ההודאה: שם הקהל מחויב לומר בקולו קטע קצר שנקרא "מודים דרבנן". הרב יונתן זאקס שואל: למה דווקא בקטע הזה של ההודאה? ומביא תשובה בשם הרב אליה שפירא: אמירת התודה היא הדבר היחידי שלא ניתן לתת לאחר לעשות במקומך, ולכן שליח הציבור לא מועיל לעניין זה וכל אחד חייב לומר בפיו. לכן גם חזקיהו המלך היה מחויב לומר בעצמו ובכבודו שירה והודאה על הצלתו המופלאה.

האם לפי ההלכה היהודית ניתן לקבוע מתי המשיח מגיע? כמובן שיש דיונים הלכתיים מסביב לסוגיה, ומעניין שהרבנים ממגזרים שונים מסתמכים דווקא על הרמב"ם. הסיבה קשורה לגישה בה הרמב"ם נקט כשכתב את ספרי ההלכה. במשנה ובתלמוד יש דיון בהלכות שלא היו אקטואליות בזמן כתיבתן, כגון הלכות הקרבנות בבית המקדש. אבל רוב ספרי ההלכה של ימי הביניים התייחסו למצוות הנהוגות "בזמן הזה" בלבד, כלומר לאלה שהיו מעשיות עבור העם שישב בגלות ללא בית מקדש. בדרך זו הלך גם רבי יוסף קארו, מחבר "שולחן ערוך".

לא כך הרמב"ם. הוא בחר בכתיבה של "מעל הזמן" והקיף בחיבורו "משנה התורה" גם את ההלכות שלא היה בהן שימוש במציאות של הגלות. בין השאר, הוא כתב הלכות מלכים ומלחמות, שם הוא דן במנוי המלך לישראל וגם (בפרק יא) במלך המשיח לעתיד לבוא, מההיבט ההלכתי. הפרק מתחיל במשפט: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש ומקבץ נדחי ישראל." – אין ספק שהרמב"ם ראה את המשיח כאישיות פוליטית ולא רק רוחנית.

אבל על מה יכול היה הרמב"ם להסתמך? יש בידינו מסורת שרבי עקיבא – אחד מגדולי חכמי המשנה – ראה בבר כוכבא (מנהיג המרד נגד הרומאים) את מלך המשיח. הרמב"ם מתייחס לכך בפרק יא ג, מוזמנים לקרוא.