בפשטות, נבואה זה מצב בו האל מדבר עם בן אדם. אדם כזה נקרא "נביא". בניגוד למשמעות של המילה בשפת הדיבור, הנבואה איננה בהכרח קשורה לחיזוי העתיד. אמנם האל יכול לדבר עם הנביא על ענייני העתיד, ואז תוכן הנבואה יהיה מעין תחזית לדברים שיקרו בהמשך, אך אין הדבר הכרחי.

לפי המסורת, הנבואה החלה עם תחילת המין האנושי, ונמשכה עד לתקופת הבית השני. חגי, זכריה ומלאכי היו הנביאים האחרונים. בשלב מסוים, הנבואה נפסקה והיא לא מתרחשת היום. למה זה קרה? אין בידנו סיבה ברורה להפסקת הנבואה, וניתנו לכך הרבה הסברים במהלך הדורות. התנ"ך "נחתם" עם תום הנבואה. היחס ל"ספרים החיצוניים" שונה במהות מאשר לתנ"ך, בגלל שכבר לא מדובר בדברי נבואה.

האם אפשר לתאר "איך זה עבד פעם"? מדובר בעולם שונה מאוד ממה שאנו מכירים היום. גם הרבנים הלא מעטים שכתבו על מהות הנבואה – לא זכו לפגוש נביאים באופן ישיר. הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" הלך בכיוון רציונליסטי במקצת, וטען שלהוציא נבואת משה רבנו (שהייתה תופעה ייחודית בהיסטוריה), החוויה הנבואית הייתה תמיד בחלום או במראה (מעין "פאטה מורגנה").

יש לנו גם מסורת שבאחרית הימים הנבואה תתחדש. כך מתאר זאת יואל הנביא (יואל ג א): "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ.".

אגב, מי אמר "אין נביא בעירו"?

שמתם לב שפסוקי התנ"ך מכילים הרבה ביטויים שבנויים על דמיון, ולעומת זאת יש בהם מעט מילים מופשטות? כמובן, בעברית של היום יש מילים וביטויים גם לדברים המופשטים. אך התנ"ך נוהג להציג את המורכבות דרך מילים מוכרות, או כלשון חז"ל: "דיברה התורה כלשון בני אדם". וכך הפסוק הראשון בתורה (בראשית א א) שמדבר על לא פחות מבריאת העולם: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". העולם מתואר כאן פשוט כשמיים וארץ… רגע, אבל המילה "עולם" היא גם מהתנ"ך? נכון, אבל לפי ההסבר של האקדמיה ללשון העברית, המשמעות שלה שם שונה: היא מתייחסת לזמן ולא למחרב. "מעולם" – מאז ומתמיד, "לעולם" – לנצח בזמן.

רק לאחר חתימת התנ"ך היהודים באו במגע עם תרבות יוון, הם נדרשו להתמודד עם השפה של הפילוסופיה. משם העברית התפתחה להכיל גם מילים וביטויים שמקבילים שאלה שבמדע והפילוסופיה של אומות העולם.

תורת הסוד היהודית ("הקבלה") – שבוודאי עוסקת הדברים מופשטים ומורכבים – הולכת בעקבות התנ"ך. רוב המושגים בהם משתמשים המקובלים הם מילים רגילות (בעברית או בארמית), כאשר הקבלה מייחסת להם משמעות מיוחדת בתוך מבנה העולמות שהיא מתארת. כך הקבלה מדברת על "אור", "כלים", "קליפות", "אדם קדמון", "ניצוצות", "קווים", "עיגולים", "יושר". כמובן, לא מדובר ב"האנשה", אלא בשיטת לימוד. וכך כותב הרב קוק ב"אורות הקודש: "יראה של שטות היא מה שמתייראים מהמשלים הגשמיים שברזי תורה. הלא יודעים אנו ברור, שכל אלה אינם פוגמים מאומה את היסוד המאיר של טהרת אמונת אל אחד, ב"ה, אלא הם מוסיפים בנו אור ובהירות להבנה, וכשרון הסתגלות לאורה האלוהית".

כן. בתפיסת העולם שלי, קשה לי עם עצם השאלה. אבל בואו נעשה סדר בחגי ישראל. הקבוצה הראשונה הם החגים מן התורה: פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפור וסוכות. רובם מצוינים במסורת כ"זכר ליציאת מצרים" – הגאולה הראשונה של עם ישראל. איך היא התרחשה? ההגדה של פסח מדגישה: "וַיּוֹצִאֵנוּ יְיָ מִמִּצְרַיִם – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ". שהקודש ברוך הוא הוציא אותנו בכבודו ובעצמו ממצרים. התרומה האנושית לגאולה הזאת לא הייתה משמעותית.

החגים הבאים – פורים וחנוכה – אינם מן התורה, אלא מדברי חכמים: הרי הם מתארים אירועים שקרו אחרי שהתורה נחתמה. בפורים ניצלנו מן השואה בזכות פעולתם של היהודים: אסתר סיכנה את עצמה בכניסה למלך אחשוורוש, מרדכי ויהודי שושן צמו, ובסוף היהודים נלחמו באויביהם. הקדוש ברוך הוא פעל "מאחורי הקלעים". בחנוכה הקמנו מדינה עצמאית באמצעות מלחמה של המכבים נגד היוונים. המלאכה נעשתה על ידנו, וקדוש ברוך הוא העניק לנו את נס פך השמן. אתם רואים את המגמה? המעשים שלנו תופסים יותר ויותר חשיבות.

ביום העצמאות אנו חוגגים את העצמאות המדינית לה זכינו אחרי אלפיים שנות גלות, והצלחנו להחזיק בעצמאותנו במשך עשרות שנים למרות הקשיים. מדובר בגאולה של ממש שאבות אבותינו יכלו רק לחלום עליה. אמנם לא ראינו נסים, אך אין זה הכרחי, וכי מה רע בכך שהצלחנו להביא את גאולתנו ללא נסים גלויים? יש גם מנהגים טקסיים ליום העצמאות: אמירת ההלל, ברכת "שהחיינו", הימנעות ממנהגי אבלות. נכון הדבר שהם לא מוסכם על כל הרבנים, אך יש לקחת בחשבון שאנו עוסקים בהלכה בהתהוות: גם למנהגי החגים הוותיקים לקח זמן להתייצב. מקווה שכל אחד ואחת מוצאים דרך לחבר את חג העצמאות לתודעה היהודית.

לפי לוח השנה העברי, חג השבועות תמיד חוגגים בו' בסיוון. התורה לא מזכירה תאריך מסוים, אלא קובעת שהחג חל ביום ה 50 של "ספירת העומר". לפי דעת החכמים, ספירת העומר מתחילה למחרת חג הפסח, כלומר מט"ז בניסן. בגלל שבניסן יש תמיד 30 ימים, ובאייר שבא אחריו תמיד 29 ימים – יום ה-50 יחול תמיד בו' בסיוון. לכן בימנו התאריך העברי של החג קבוע, למרות שאין לו ציון מפורש בתורה.

לחג השבועות יש כמה שמות. אנו מזהים אותו קודם כל כ"חג מתן תורה". אך התורה עצמה לא מספרת לנו שמתן התורה היה בשבועות! בחומש הוא מופיע כחג חקלאי, המכונה "חג הקציר" ו"יום הביכורים". אמנם בתלמוד (יומא ד ב) מובא בשם רבי יוסי הגלילי: "בששה בחודש ניתנה תורה לישראל", כלומר מעמד הר סיני היה ביום השישי (ו') של חודש סיוון, שהוא בדיוק תאריך חג השבועות. אז למה התורה "מתעלמת" מהקשר של ת החג עם מעמד הר סיני?

הסבר מעניין ניתן ע"י המהר"ל מפראג בספרו "תפארת ישראל" (פרק כז). המהר"ל מזכיר שם שהתורה ניתנה לנו בצורה כפויה, או בלשון חז"ל בתלמוד (שבת פח א) "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית". כותב המהר"ל שם: "ואף כי אנו אומרים זמן מתן תורתנו, היינו משום שקבלנו התורה בעצמנו, ואמרנו נעשה ונשמע, אבל מכל מקום השם יתברך הנותן התורה היה כופה ההר עליהם שיקבלו התורה בעל כרחם, מפני שהיא עול עליהם. ואיך יכתוב בתורה זמן מתן תורה, שנתן השם יתברך בגזרתו על האדם." עם כל החשיבות של מתן התורה לישראל, היה באירוע הזה אלמנט של שלילת חירות האדם. בגלל הפגם הזה, לא מזכירים את מתן התורה בהקשר של החג!

הפירוש מלמד אותנו שיעור חשוב על חשיבות מושג החירות בחשיבה היהודית.

לאורך הדורות, הרבנים החשיבו את הנצרות (אגב, בניגוד לאסלאם) ל"עבודה זרה" (עבודת אלילים). מבחינה תיאולוגית, הטענות העיקריות נגד הנצרות היו מסביב לבעיית ה"הגשמה" (אמונת הנוצרים שהאל עבר "הגשמה" והופיע בעולם כ"אותו האיש"), ואמונת השילוש שלפי תפיסת הרבנים הינה סטייה מאמונה באל אחד. גם הטקסים, חפצי ומקומות הפולחן של הנצרים נתפסו כעבודה זרה. האם יש לנו בכלל מקורות שגורסים אחרת?

אפשר לבסס גישה שונה על סמך דבריו של המאירי (רבי מנחם בן שלמה) שחי בצרפת במאה ה-13 (והוא ודאי הכיר את הנצרות היטב). המאירי טען שבניגוד לעובדי האלילים שחיו בתקופות הקדומות (כגון בזמן המשנה והתלמוד), האומות שבזמנו "גדורות בדתות ונימוסים", כלומר מקיימות את חוקי הדת והמוסר. לכן ההלכות שנוגעות לעובדי האלילים שבתלמוד לא חלות עליהן! המאירי לא קבע במפורש שנצרים אינם עובדי עבודה זרה, אך אפשר בהחלט להבין אותו כך. אמנם היו רבנים שסברו שהמאירי כתב את דבריו מפחד הגויים והצנזורה, אך קשה לקבל זאת: מדובר בתפיסה שלמה שמנוסחת באריכות, ולא כתיקון שהוכנס לכתביו בלחץ הגויים.

אז מה המצב בימנו? מוסכם על כל הזרמים ביהדות שהנצרות איננה הדרך הרוחנית הראויה ליהודים. אך ביחס לנוצרים הגויים, צריך להבין שמדובר במיליארדי אנשים שמחולקים לכתות ושיטות דתיות שונות. לכן מסתבר שאין מקום ליחס אחיד כלפי כל העולם הנוצרי. לפחות לגבי חלק מהכתות, סביר מאוד להניח שהאלמנטים התיאולוגיים של "עבודה זרה" הצטמצמו מאוד עם שינוי התפיסות הדתיות – ואז יש עוד יותר הגיון ליישום תפיסת המאירי שלא רואה בהם עובדי אלילים. יש לבחון כל מקרה לגופו ולעומקו.

כן. הקבלה (תורת הסוד) היא חלק בלתי נפרד מהיהדות. יש לנו מעט מידע על התפתחות תורת הנסתר, בהשוואה לתורת הנגלה. אך סביר שהקבלה כפי שמוכרת לנו היום התפתחה במהלך הדורות מאותם המקורות הקדומים. אמנם במחקר נשאר משהו מהגישה שרואה את הקבלה כהשפעה שבאה מחוץ ליהדות, אך מנגד מתחזקת התפיסה שרואה את החיבור של תורת הסוד עם שאר הענפים של תורתנו. בהתחשב בשמרנות הטבעית של המחשבה הרבנית, מאוד קשה לדמיין שההשפעה מבחוץ תיקלט בעוצמה כה רבה, ותיכנס אל תוך הזרם המרכזי של היצירה והמחשבה היהודית.

יחד עם זאת, בתוך המסורת התנהל (ועדיין מתנהל) ויכוח עז על המקום של תורת הנסתר בתוך המבנה הכולל של אמונתנו. סביב חלק מתפיסות הקבלה (כגון אמונת הגלגול) הייתה מחלוקת עזה במהלך הדורות. הרמב"ם אמנם לא תקף את הקבלה בכתביו באופן ישיר, אך תפיסותיו היו שונות במהות מאלה של המקובלים. מנהיג הדַּרְדְּעִים בתימן הרב יחיא קאפח התנגד לקבלה ולספר הזוהר. לא מעט ספרים נכתבו בידי הרבנים בעד ונגד הקבלה. ביהדות האורתודוקסית אין היום זרמים שמתנגדים לקבלה באופן גורף, אך יש גישות שונות לעניין מקומו של הנסתר, הן בתפיסת העולם הכללית והן בהלכה למעשה.

אגב, נהוג לראות ניגוד בין דמות המקובל ולזו של הפילוסוף והמדען. זה נכון רק חלקית, והיו רבנים שהצליחו לשלב בין השניים. הרב משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) שחי באירופה במאה ה-18 היה מקובל דגול, אך הוא היה גם משכיל במדעים וחיבר ספרי חול ומחזות. הרב אליהו בן אמוזג שפעל באיטליה במאה ה-19 היה איש משכיל ופילוסוף שחקר בין השאר יחס בין ישראל לאומות, אך גם מקובל שכתב ספר בשם טעם לש"ד בו הגן על האוטנטיות של תפיסות הקבלה.