המקור לביטוי "סוכת שלום" הוא בברכת "השכיבנו" שנאמרת אחרי קריאת שמע: שם מופיעים הביטויים (בשינויי נוסח) וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ ו הַפּוֹרֵשׂ סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלָיִם .

אבל האם יש אזכור בתנ"ך ל"סוכת שלום"? (רמז: לא בדיוק, אבל יש ביטוי דומה). מה המשמעות של הביטוי הזה במסורת שלנו? כרגיל אצלנו, כאשר אין תשובה קצרה ותמציתית, יש תשובות ארוכות ומורכבות 😃 – מזמין לקרוא מאמר זה את מי שרוצה להעמיק.

לפחות במקור, "גלאט" ("חלק" ביידיש) התייחס לחומרה ההלכתית בשחיטת הבהמה, כאשר הסוגיה היא האם פגם מסוים בראות הבהמה פוסל או לא פוסל את השחיטה. הפרטים מוסברים במאמר של מכון עליה. אלה שהחמירו, נהגו לאכול רק בשר "גלאט" (שלא היה בו פגם כאמור). המאמר מציין שלמרות ההיתר של הרמ"א, היו אשכנזים שהחמירו. אבל גם ההיפך נכון: היו קהילות ספרדים שלא נהגו איסור "חלק" בניגוד לדעת ה"שולחן ערוך". הנה הרשימה שמציג הרב רפאל דלויה בפייסבוק (פוסט ציבורי).

ומה קורה בימנו? המילה "גלאט" מופיעה לעיתים בהקשר של כשרות מהודרת, ללא קשר למשמעות המקורית של המושג.

"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" – כולנו מכירים את השיר. הבקשה נאמרת (עם שינויים קלים בין נוסחי העדות) גם cקדיש, בסוף תפילת העמידה ובברכת המזון.

מה שפחות שידוע זה המקור של המשפט בתנ"ך. הפסוק נאמר בספר איוב בדברי בלדד השוחי בשבחו של הקדוש ברוך הוא: "הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו"/

שמעתי בשמו של הרב אשכנזי ("מניטו") פירוש קצת עצוב. אנו אומרים שהקדוש ברוך הוא יעשה שלום במרומיו, כי לצערנו רק הוא מסוגל לזה, בעוד שאנו בעולם שלנו נמצאים בעולם של מחלוקות ולא מסוגלים להשכין את השלום. רוצים לשמוע?

בעולם המשפט של היום קיים ויכוח: האם נכון לסיים סכסוכים בדרך של פשרה? לכאורה, פשרה זה דבר טוב, היא מאפשרת לסיים את המחלוקת יותר מהר, חוסכת זמן ואמצעים ומונעת עוגמת נפש. אבל לה גם צד אפל: לעיתים הפשרה לא מאשפרת את בירור האמת, וגם הצדיק וגם הרשע נאלצים להתפשר בתהליך. אז אולי לעדיף לברר את הדין עד הסוף? מתברר שהדילמה הזאת מופיעה כבר בתלמוד, והולכת אחורה עד למחלוקת בין משה רבנו לאהרון הכהן.

בתלמוד סנהדרין דף ו' עמ' ב' נאמר: ["לבצוע" כאן במשמעות "לפשר"]. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע – הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע – הרי זה מנאץ. ועל זה נאמר "בֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'" (תהלים, י', ג'); אלא יקוב הדין את ההר , שנאמר "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דברים, א', י"ז); וכן משה היה אומר: יקוב הדין את ההר.

ההתנגדות לפשרה (המיוחסת למשה רבנו) מבוססת על ההנחה שהיא מסתירה את גילוי האמת בעולם. אבל המשך הסוגיה בתלמוד מביא גישה גמישה יותר המיוחדת לאהרון שדווקא כן היה איש של פשרה: אבל אהרן אוהב שלום, ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן" (מלאכי, ב', ו').

בדיוק כמו שיש מקום גם לתורת משה וגם לתורת אהרון: כנראה שבמשפט יש מקום לשתי הגישות, והכל תלוי במקרה הנידון: לעיתים גילוי האמת עדיף, אך יש מצבים בהם הפשרה עדיפה.

האמת היא שעם כל הכבוד לערך הפלורליזם האמירה מייצגת בתודעה שלנו, המשפט לא מופיע כפסוק במקורות. יש אמנם פסוק בספר חבקוק ב ד: "הִנֵּ֣ה עֻפְּלָ֔ה לֹא־יָשְׁרָ֥ה נַפְשׁ֖וֹ בּ֑וֹ וְצַדִּ֖יק בֶּאֱמוּנָת֥וֹ יִֽחְיֶֽה"

פשט הדברים הוא שהצדיק יחיה בזכות אמונתו (כך מפרש הרד"ק). אין מכאן ראיה לסובלנות דתית.

הביטוי קשור לכך שבסידורי התפילה המילים "תן טל ומטר" מודפסות באותיות קטנות, ומכאן המשמעות.

בתפילה נהוג להזכיר ולבקש את הגשמים רק בעונת החורף (שזו עונת הגשמים בארץ ישראל), אך לא בעונת הקיץ (שם אומרים נוסח שונה). בגלל שמדובר בקטע "עונתי" ולא קבוע, היה נהוג להדפיס את המילים "תן טל ומטר" באותיות קטנות במיוחד:

אז מה המשמעות והמקור של "אותיות קידוש לבנה"? למה הן גדולות כל כך? תקראו כאן, אם עדיין לא ניחשתם.