אנו מדליקים נרות שמונה ימים לכבוד נס פך השמן. מאחורי המנהג הזה מסתתרת שאלה למדנית: אם המכבים מצאו פך שאמור היה להספיק ליום אחד בלבד, אך קרה נס והשמן דלק שמונה ימים – אז בעצם היו רק שבעה ימים של נס, ולא שמונה? שאלה זו נקראת "קושיית בית יוסף", והיא מופיעה כבר בספר "בית יוסף" של מחבר ה"שולחן ערוך", רבי יוסף קארו מהמאה ה-16.

חכמי ישראל במהלך הדורות נתנו הרבה תשובות לשאלה. הספר הזה מתיימר להציג 500 תשובות. ההסבר הטכני הפשוט ביותר: המכבים שפכו את כל השמן בבת אחת והדליקו את המנורה, אך הנס היה בכך שהשמן בער לאט מהרגיל, והקצב הניסי של צריכת השמן נמשך כל שמונת הימים – ולכן נכון לומר שכל שמונת הימים הם ימי הנס! או בלשונו של המהר"ל מפראג בספרו "נר מצווה": "אבל לא קשיא [קשה] , כי נתנו הכל במנורה, וכל יום ויום נדלק שמינית מן השמן, והיה נס בכל יום ויום"

אך יש גם כיוון אחר לגמרי: ניתן לומר (ראו למשל באתר חב"ד) שאמנם נס פך השמן אכן נמשך רק שבעה ימים, כפי ההסבר בהתחלה. אז מה בעצם חוגגים ביום השמיני? את הדבר הכי גדול: את הניצחון הצבאי של המכבים על היוונים. חג החנוכה לא נקבע רק על נס שקרה במקדש, אלא בראש ובראשונה לכבוד הקמת המדינה היהודית ע"י בית חשמונאי. כתבנו על זה כאן. יום אחד על הניצחון, שבעה ימים של נס – שמונה ימי חנוכה בסך הכל.

וכך מברך משה רבנו את השבטים: (דברים לג יח): "וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ." מדרש בראשית רבה מפרש אז זה כשיתוף הפעולה בין השבטים: בעוד aזבולון עוסק במחסר ובכלכלה, יששכר יושב אוהלים, כלומר לומד תורה בתמיכה הכלכלית של אנשי זבולון. יש כאן עניין של חלוקת האחריות: מי שמרוויח כסף – תומך גם בתלמיד חכם.

מכאן בא הרעיון (שיש לו ביטוי כבר בתלמוד) של "הסכם זבולון ויששכר": מדובר בחוזה משפטי של ממש, בין נדיב לתלמיד חכם, שעניינו התמיכה הכלכלית בלומד. אבל רגע, להסכם יש שני צדדים, אז מה בעצם מקבל התומך? לכאורה, הדבר היחידי שהלומד מרוויח – זה השכר לעולם הבא. אז קובעים בהסכם שתלמיד חכם מתחלק בשכרו לעתיד לבוא עם הנדיב, ביחס מסוים (למרות שקיימת גם שיטה לפיה הלומד לא מאבד משכרו).

האם זה הגיוני? האם יהודי רשאי למסחר את שכרו לעולם הבא, ולהבטיח חלק ממנו לאדם אחר? זה אכן היה נושא למחלוקת, ולמרות זאת הסכמים כאלה נחתמו במציאות. ד"ר בנימין בראון מתאר בספרו שה"חזון איש", מנהיג היהדות החרדית בתקופת קום המדינה, ערך "הסכמי זבולון ויששכר" רבים, ואפילו יצר מספר נוסחים שונים לאורך שנים.

קצת בכיוון המחשבה הקיומית: אולי הדרך הנכונה היא שכל אדם יעשה הסכם מעין זה בתוך עצמו? כל אחת ואחד מחליט כמה מאמץ להשקיע בפרנסה, ומה המאמץ שניתן להקדיש לרוח וללימוד.

מגילת שיר השירים מסתיימת בפסוק: "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים". אמנם יש לו פירושים רבים, אך הפשט מכוון לפרידה בין בני הזוג. האם כך אנו רוצים לסיים קריאה של שיר אהבה? אז נוצר מנהג לומר בסוף הקריאה את הפסוק הקודם: "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי" – כך הסוף נשמע מתוק יותר. אז יש כמה מסורות לפיהן חוזרים פסוק אחד אחורה, על מנת לסיים בטוב ולא ברע. חשוב להדגיש שלא משנים את הטקסט של התנ"ך. השינוי הוא רק בכך שקוראים פסוק נוסף, שלא לפי הסדר. מדובר במנהג, ויתכן ולא כל הקהילות נוהגות כך.

אז גם ספר מלאכי מסתיים לכאורה בפורענות: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם". אז מסיימים את הקריאה שלו במה שכתוב קודם: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא." (התקווה לבוא אליהו).

גם מגילת איכה המבכה את חורבן הבית הראשון (ולכן נקראת בתשעה באב) מסתיימת ברע: "כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד". אבל אפילו בסיפור החורבן איננו רוצים להישאר עם טעם מר, ולכן אומרים את הפסוק שלפני, שיש בו נחמה ותקווה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". בקישור זה יש שיעור שמסביר למה המגילה עצמה לא מסתיימת בטוב.

ואיך נוהגים לסיים את הפטרת ראש חודש מישעיהו הנביא? תעיינו בטקסט ותבינו.

חודש אלול נקרא "חודש הרחמים והסליחות". מנהג הספרדים הוא להתחיל לומר סליחות מיד אחרי ראש חודש אלול. ומה עם האשכנזים? לפי המנהג שלהם, אומרים פחות. הרבה פחות.

האשכנזים תמיד מתחילים במוצ"ש, ואומרים סליחות לפחות ארבעה ימים לפני ראש השנה. כך שאם ראש השנה יוצא בחמישי או בשבת, מתחילים במוצ"ש לפני ראש השנה. אם החג יוצא בימים שני או שלישי, מקדימים בעוד שבוע אך מתחילים במוצ"ש. ומה עם שאר האפשרויות? הדבר אינו אפשרי בלוח השנה שלנו, לפי הכלל 'לא אד"ו ראש' – ראש השנה לעולם לא נופל על ימים א', ד' ו'.

ולמי שרוצה להעמיק: למה לפחות ארבעה ימים? הרב מלמד ב"פניני הלכה" (ראו הערה לדף זה) מסביר שימי אמירת הסליחות קשורים למנהג התענית לפני יום כיפור. נהגו לפחות 10 ימי תענית, ובגלל שבין ראש השנה לכיפור אפשרי להתענות רק 6 ימים, אז צריך להוסיף 4 ימים לפני ראש השנה, באלול.

המדרש (איכה רבה א לא) מספר שלאחר שכבשו את ירושלים, הרומאים ניסו להרוס את שרידי הר הבית, אך לא הצליחו במלאכה בצד המערבי, כי "גזרו מן שמיא שלא יחרב לעולם. למה? ששכינה במערב". נבהיר שהמדרש לו מתייחס לכותל המערבי המוכר בימנו – אלא לקיר המערבי של בית המקדש (ראו למשל במאמרו ד"ר אייל דודסון) .גם בתלמוד (בבא בתרא כה א) מובאת הדעה שהשכינה נמצאת במערב, אך כאן יש כבר ויכוח: יש חכמים שסבורים כך, בעוד שאחרים טוענים שהשכינה (הנוכחות האלוהית) נמצאת בכל מקום. מי צודק? האם באמת יש מקום לייחס כיוון גאוגרפי מסוים לשכינה?

אנו יודעים שקודש הקודשים היה ממוקם בצד המערבי של המקדש, וזה אולי מסביר את מעלתו המיוחדת. אך עדיין צריך לתת הסבר – למה? יש כמה מסורות בעניין. הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (חלק ג מא) נותן כדרכו הסבר רציונליסטי. לשיטתו, פולחן השמש היה חלק מתרבות עובדת האלילים העתיקה, ולכן עובדי עבודה זרה היו פונים באופן טבעי למזרח. לכן כבר אברהם אבינו כשהיה על הר המוריה (שהוא הר הבית, לפי המסורת) בחר להיות עם פניו למערב, ואחוריו למזרח – על מנת להרחיק את עצמו מדרך עובדי האלילים. הצד המערבי נבחר עבור קודש הקודשים על מנת להדגיש את אמונת הייחוד.

גם בימנו יש מנהג (שמקורו בכתבי האר"י, מגדולי מקובלי צפת) לפנות לכיוון מערב בקבלת שבת, כשמגיעים לבית "בואי בשלום" בשירת "לך דודי".

במשנה (חגיגה ב א) נאמר: "אין דורשין בעריות בשלשה. ולא במעשה בראשית בשנים. ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו." חז"ל כינו בשם "מעשה מרכבה" את סתרי התורה העמוקים, מה שמכונה בימנו "תורת הקבלה". אז לפי המשנה, אסור ללמד קבלה אפילו ב"שיעור פרטי", אלא אם התלמיד הגיע לרמה הראויה. ואכן במהלך הדורות היו מנהגים שונים שהגבילו את לימוד הנסתר, למשל האיסור הגורף ללמוד קבלה לפני גיל 40.

ומה קורה בימנו? יש אומרים שהמגבלות האלה כבר לא חלות בדור שלנו: אחד הטיעונים הוא שספרי הקבלה ממילא נגישים לציבור, כך שאין טעם להסתירם, ועדיף שאדם ילמד קבלה באופן ראוי ולא ייכשל. יש סוברים שאנו דור הגאולה, ולכן ראויים ללימוד הנסתר. אצטט את הרב קוק שהתבטא בכיוון (אורות הקודש, עמ' קמא): "לטהר את הלבבות, ולהעסיק את המוחות במחשבות הנאצלות, שמקורן ברזי התורה, נעשה בדור האחרון הכרח גמור לקיום היהדות". אני לא בא להכריע, אך אזהרת חז"ל במקומה עומדת, ולכן לטעמי ראוי לשקול אותה בכובד ראש.

בכל מקרה, לא הגיוני להתחיל את לימוד הנסתר, לפני שמשקיעים בנגלה: הכוונה לתנ"ך, משנה, תלמוד, הלכה ומחשבת ישראל. ספר הזוהר הוא הרי פירוש לתורה: האם ראוי להתחיל ממנו, מבלי ללמוד את התורה בדרך ה"קלאסית"? אפר ללמוד לתואר מתקדם בלי לרכוש את הבסיס? לימוד תורת הנגלה לא רק נותן רקע, אלא מאפשר לאדם להבין יותר טוב האם הוא מתאים לעולם הנסתר, ואם כן – ממי ואיך ראוי ללמוד. לעומת זאת, אפשר ואף רצוי להכיר את מושגי הקבלה: ניתן להתחיל אפילו ממאמר בויקיפדיה.

קיימת גם דרך נוספת לנסתר: ללמוד מהמקובלים דרך ספריהם שאינם ספרי קבלה. רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל) היה ללא ספק מקובל. היה לו סיפור חיים מרתק, ובשלב מסוים הרבנים גזרו עליו לא לכתוב ספרי קבלה. מה עשה הרמח"ל נוכח האיסור? הוא כתב ספרים בלשון הנגלה, אך ביטא את הרעיונות שמקורם בקבלה. ניתן בקלות למצוא שיעורים מעמיקים על ספרים הללו.

נתחיל בשאלה: כשבבית הכנסת קוראים בתורה ומגיעים לעשרת הדברות (כנהוג, גם בחג בשבועות): האם הקהל צריך לקום במיוחד לכבוד המעמד, או שיכול להישאר לשבת כרגיל בזמן קריאה? התשובה על כך, שהיא לכאורה טכנית-הלכתית, תלויה בגישה לסוגיה הרבה יותר רחבה: האם לעשרת הדברות יש חשיבות מיוחדת בתורה? לפי המסורת, עשרת הדיברות נאמרו בהר סיני, וכל העם שמע אותן ישירות "מפי הגבורה", וזאת בניגוד לשאר התורה שנמסרה למשה תחילה ורק משם הגיעה לעם. לפיכך יש הגיון לכבד את הקראת עשרת הדברות בקימה, וכך פסקו לא מעט רבנים.

אך מצד שני, אם נחשוב שעשרת הדברות הן העיקר, יש בכך חשש לכפירה. וזאת במיוחד בהתחשב בעמדה הנוצרית, שלכאורה מקבלת את התורה כחלק מספרי הקודש, אך למעשה מבטלת את קיום מצוותיה. עקירת המצוות נעשית בנצרות בין השאר ע"י ההדגשה שעשרת הדברות הן הן עיקר התורה. וכך אומר התלמוד הירושלמי (ברכות ט ב): "בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום, ומפני מה אין קורין אותן – מפני טענות המינין [נוצרים] שלא יהיו אומרים: אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני". ולכן רבנים רבים (וביניהם הרמב"ם) סברו שיש לשבת בזמן הקראת הדברות, כי אסור להביע בעמידה מתן "העדפה" לקטע מסוים על פני השאר.

המחלוקת הזאת לא נפתרה עד היום, וקהילות שונות נוהגות למעשה באופנים שונים בזמן קריאת הדברות, כל אחת לפי מנהגיה ופוסקיה. היה לי חשוב להביא בפניכם את המחלוקת הרעיונית שעומדת מאחורי חילוקי המנהגים.

חג השבועות הוא חג מתן תורה, אז מה יותר נכון מאשר ללמוד תורה בחברותא בליל החג? אך מתברר שזה מנהג חדש יחסית. תחילתו רק במאה ה 13, ומקורו בספר הזוהר הקבלי שהתפרסם באותה התקופה. בראשית הדרך, המנהג לא היה לימוד חופשי כלל: המקובלים נשארו ערים כל ליל החג וקראו טקסטים (מתנ"ך, מתורה שבעל פה ומתורת הסוד) בסדר מוגדר וקבוע. כאן אפשר למצוא את סדר הטקסטים כפי שסודר ע"י גדול בעלי תורת הסוד האר"י מצפת. בין השאר, נהגו לקרוא של שלושה פסוקים ראשונים ושלושה אחרונים מכל פרשיות החומש, כדי לנסות ולהקיף את התורה כולה.

מתוך חבורת המקובלים הללו המנהג התפשט לרבות מקהילות ישראל. רק שאת מקום סדר הקריאה הקבוע תפסה השיטה בה קובעים שיעורי תורה בנושאים שונים למשך כל הלילה, כך שהלימוד הפך יותר לעיון מאשר הקראת טקסטים. המתמידים נשארים ערים עד לבוקר ואז היו מתפללים את תפילת השחרית.

לא כולם בישראל מכירים את המנהג של "תפילה לשלום המלכות": ברבות מארצות הגולה מוסיפים לתפילה קטע בקשה לשלום המלכים והשליטים של המדינה בה "מתארחים". מקור המנהג במשנה (אבות ג ב): "רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו." ומפרש רבי עובדיה מברטנורא: "בשלומה של מלכות – ואפילו של אומות העולם". היהודים רוצים שהמדינה בה הם גרים תהיה יציבה, וזו גם דרך להביע נאמנות לשלטונות.

לפני שנים מספר התפללתי בבית כנסת בקיימברידג", אנגליה עם סידור תפילה מקומי, ולפתע מצאתי את עצמי מברך את מלכת אנגליה ואת הנסיך מוויילס. אז כאן תוכלו למצוא את נוסח התפילה המעודכן לשלום מלך בריטניה שהוכתר רק ב 2022. ומה עושים במדינות דמוקרטיות בהן אין מלכים? או שמזכירים את שמות הנשיאים וראשי הממשלה המכהנים, או שמברכים את "שריה ויועציה" של המדינה באופן כללי.

לא לבלבל בבקשה עם התפילה לשלום מדינת ישראל.

לפי המסורת, ספרי התורה, תפילין, מזוזות ומגילות נכתבות באופן ידני ע"י סופר סת"ם מוסמך, ולא באמצעות הדפסה או טכניקה אחרת. אך יש תחום משיק שכבר נעזר בטכנולוגיה: מדובר בבדיקה של התוצרים, ולא בכתיבה עצמה. בעבר מי שהיה מעוניין לוודא שלא אין פגמים בספרים, תפילין ומזוזות – היה מזמין עבודה ממומחה שביצע בדיקה ידנית. אך לתוכנת מחשב יש יתרון משמעותי על פני אדם: היא יכולה לחשוף פגמים שבודק אנושי עלול לפספס. מכאן ההיגיון בבדיקה הממוחשבת.

כמו לכל רעיון חדש, גם לבדיקה באמצעות מחשב קמו התנגדויות במסגרת ההלכה. מאמר זה כולל רשימה של פוסקי הלכה שאסרו, וגם של אלה שהתירו. נראה שבפועל השימוש בתוכנות לבדיקת סת"ם תופס יותר ויותר בציבור. צריך לזכור שמי שלא רוצה לסמוך על התוכנה, יכול להזמין בדיקה שכוללת שימוש במחשב וגם הגהה ידנית.