הביטוי "מַּכֶּה בַפַּטִּישׁ" מציין את גמר המלאכה, את הפעולה האחרונה בתהליך בעשייה של משהו. מקורה בדיון ההלכתי לגבי המלאכות האסורות בשבת: מלאכת "מכה בפטיש" היא אחת מהאסורות. משמעות האיסור היא שגם ביצוע פעולת הסיום נחשב למלאכה בפני עצמה.

רש"י בפירושו לתלמוד (שבת עג א) מסביר כך: "מכה בפטיש – הוא גמר כל מלאכה שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה". ההסבר הטכני הוא שבתהליך יצירת הכלי, האומן לקראת סוף העבודה היה נותן מכת פטיש על מנת לתת לכלי את צורתו הסופית. מכאן החיבור בין "מכה בפטיש" למושג סיום המלאכה.

אנו רגילים להזכיר את קהילות הקונסרבטיבים והרפורמים בנשימה אחת. אך חשוב להבין שמדובר בשתי שיטות שונות, במיוחד כשמדובר בהיבט ההלכתי. בהכללה מסוימת ניתן לומר שהקונסרבטיבים הם ענף של העולם האורתודוקסי (למרות שרוב האורתודוקסים לא מכירים בו ככזה), בעוד שהרפורמים נטשו באופן מכוון את הגישה המסורתית של ההלכה כ"קאנון" מחייב. אסביר את הטענות.

פסק ההלכה של רבנים קונסרבטיביים נראה בדיוק כמו זה של האורתודוקסים: הוא מבוסס על התלמוד ועל הפרשנים והפוסקים שבאו בעקבותיו, ומשתמש באותן תבניות החשיבה והסקת מסקנות. קשה מאוד להצביע על עקרון מובהק שמבדל את הקונסרבטיבים בדרך חשיבתם. אז איך הם מגיעים למסקנות שונות? מדובר במחלוקת במספר קטן של נושאים (בלי לזלזל בחשיבותן, כגון שותפות הנשים בתפקידים בקהילה) – שלא נראית שונה במהות מכל מחלוקת אחרת של רבנים פוסקי ההלכה. הקונסרבטיבים רואים את כללי ההלכה כמחייבים את הציבור, גם אם יתכן ויהיו מי שלא יצייתו באופן מלא ומוחלט.

לעומת זאת, היהדות הרפורמית חרטה על דגלה את עקרון האוטונומיה האישית, שאומר שכל אחד הוא למעשה הפוסק האחרון עבור עצמו. אם מעמיקים בגישה, מגיעים למסקנה שלא קיימת הלכה מחייבת כלל! חשוב להפנים שלא מדובר כאן בטיעון נוסח "צריך לעדכן את ההלכה ברוח הזמן" (שלעיתים נשמע גם בעולם האורתודוקסי) – אלא בביטול קיום הכללים המחייבים. ודאי שגם הרפורמים ומנהיגיהם עוסקים בשאלות ההלכתיות (מה יהיה כתוב בסידור? מה עושים בטקס בר מצווה?) – והן משמעותיות עבור חלק ניכר מהציבור הרפורמי. אך דבר זה אינו מבטל את ההבדל המהותי בגישה.

רבים חושבים שהאורתודוקסים חייבים להתפלל בעברית, בעוד שהרפורמים דוגלים בתפילה בלשון המדינה בה הם נמצאים. הדבר לא מדויק. בהתבסס על המשנה (סוטה ז) ועל התלמוד, ההלכה מכירה באפשרות לומר חלקים גדולים מהתפילה "בכל לשון", ולאו דווקא ב"לשון הקודש" (עברית). מכאן ההלכה המקובלת שמי שאינו יודע עברית, רשאי להתפלל בשפה שהוא מבין.

אבל זה רק כפתרון מתוך אילוץ, ועדיף שכל יהודי ילמד עברית ויתפלל בנוסח העברי שחובר (לפי המסורת) ע"י אנשי הכנסת הגדולה. למשל, אתר "פניני הלכה" אומר מן הטעם הזה: "מצווה מן המובחר להתפלל בעברית". כשהחלה הרפורמה, הרבנים הבינו שיש כוונה לנטוש לגמרי את השימוש בלשון הקודש ולמסד את התפילה בשפת המדינה דרך קבע, ולא כפשרה. הדבר גרם כצפוי להחמרה בפסיקה האורתודוקסית.

וכך כותב רבי ישראל מאיר הכהן מראדין ב"משנה ברורה" (קא יג): "שאיסור גמור הוא לעשות כן ולאפוקי [להוציא] מכתות חדשות שנתפרצו מחוץ למדינה בזה והעתיקו את כל נוסח התפלה ללשון העמים ועבירה גוררת עבירה שדלגו הברכה של קבוץ גליות וברכת ולירושלים עירך וכשם שרוצים להשכיח זכרון ירושלים כן רוצים להשכיח לשון הקודש מישראל". בבירור רואים שהמחבר קושר את עזיבת העברית בתפילה עם המגמה הכללית הרפורמים ("כתות חדשות", בלשונו) של נטישת המסורת, כגון ויתור על אזכור הרעיונות של "קיבוץ הגלויות" ו"בניין ירושלים" בתפילה.

אז ניתן לומר שהופעת הקבוצות הרפורמים גרמה להחמרה בפסיקה ההלכה אצל הרבנים האורתודוקסיים. מכירים עוד דוגמאות?

חרם דרבנו גרשום מוכר בעיקר בהקשר של איסור ריבוי הנשים (פוליגמיה). מדובר בתקנות חשובות בענייני הקהילה שהתקבלו באירופה בתחילת המאה ה 11, ומיוחסות לרבנו גרשום המכונה גם "מאור הגולה". אך האמת היא שלאיסור הפוליגמיה כנראה לא הייתה השפעה מעשית משמעותית. בניגוד לזמן לתנ"ך, מתקופת הבית השני תופעת הפוליגמיה כמעט שאינה מוזכרת. התקנות אסרו את מה שכבר לא היה נהוג. הקהילות המעטות שבהם ריבוי הנשים נשאר – גם לא קיבלו את תקנת רבנו גרשום.

השינוי המשמעותי יותר הוא בקביעה שיש צורך בהסכמת אישה לתהליך גירושין (קבלת גט). במה מדובר? לפי הדין שבמשנה ובתלמוד, אישה מתגרשת "בְּעַל כורחה": על הבעל לתת גט לאישה ולשלם את דמי הכתובה, והסכמה של אישה לא נדרשת לתוקף הגירושים. חז"ל לא התייחסו לפרידה בין בי הזוג בקלות ראש. בתלמוד (גיטין צ ב) מובא בשמו של רבי אליעזר: "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". אבל מבחינה משפטית, מסירת הגט הייתה מספקת.

כנראה שבתקופה המדוברת גבר השימוש לרעה בדין זה ע"י גברים. לכן נקבע שאישה צריכה להסכים לקבלת הגט. המשמעות המעשית היא שבמידה ומי מבני הזוג רוצה להתגרש ולא מגיעים להסכמה, עליהם להתדיין בפני בית הדין. התקנה התקבלה בעם, כך למעשה נוהגים גם בימינו.

אמרו חז"ל : "אין מים אלא תורה". מדרש שיר השירים רבה מביא דרשות שמשוות בין תורה למים. "מה מים חיים לעולם" – "כך תורה חיים לעולם". "מה מים מן השמים" – "כך התורה מן השמים". "ומה המים מטהרים הגוף" – "כך תורה מטהרת הגוף". אבל אז נשאלת השאלה: איך המשל הזה מסתדר עם סיפור המבול? הרי לכאורה מי המבול גורמים להשמדה של כמעט כל האנושות – האם ניתן לדמות זאת לדרכה של תורה?

האמת שיש הרבה הקבלות בין מעשה המבול בפרשת נוח למתן התורה! אפילו מבחינת הזמן, המבול נמשך בדיוק כמו הזמן שמשה היה על הר סיני: (בראשית ז יב): "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.". בסוף המבול ניתנו מצוות ("שבע מצוות בני נוח"), ונכרתה ברית הקשת בענן.

בואו ניזכר ברקע: דור המבול היה מלא בשחיתות וחמס, ונוח אמנם היה צדיק אך לא במדרגת משה רבנו ולכן לא הצליח לתקן את הדור. רבי צדוק מלובלין ("רסיסי לילה") מביא רעיון עמוק ואמיץ: "ראוי להיות מתן תורה בדור המבול" – כלומר, גם אז היה "חלון הזדמנויות" שההתגלות תביא את התורה לעולם! "רק שבחטאם נתהפך שפע מי התורה למי המבול" – אכן התורה משולה למים, רק שהדור לא היה ראוי לקבל את התורה, ולכן בפועל העולם התמלא במים שגרמו להרס. התורה האמתית "נאלצה" להמתין למנהיג ולדור ראויים יותר. מאמר זה מרחיב את הרעיון.

ויש גם קשר למנהגי התפילה. בתלמוד (בבא קמא פב א) "אין מים אלא תורה" דורשים על הפסוק (שמות טו כב) "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם." בתלמוד מפרשים את שלושת ימי הצמא כהליכה ללא תורה: "כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו". לכן בתקנות של עזרא הסופר נקבע שהקריאה בתורה תהיה בבתי הכנסת לא רק בשבת, אלא גם בימי שני וחמישי. כך לא יעברו על אף יהודי שלושה ימים ללא תורה!

רבי מאיר נמנה עם התנאים (חכמי המשנה) החשובים ביותר, ויש לנו סיפורים רבים על צדיקותו וחכמתו. אבל עמדותיו לא קיבלו עדיפות בקביעת ההלכה. התלמוד (עירובין מו ב) אומר: "[מחלוקת] רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי." כלומר, במקרה של מחלוקת בין רבי מאיר ובני דורו התנאים, לא פוסקים כרבי מאיר! מה הסיבה לכך?

התלמוד נותן תשובה במקום אחר (עירובין יג ב) בשמו של רבי אחא בר חנינא: "גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁאֵין בְּדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר כְּמוֹתוֹ, וּמִפְּנֵי מָה לֹא קָבְעוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ? שֶׁלֹּא יָכְלוּ חֲבֵירָיו לַעֲמוֹד עַל סוֹף דַּעְתּוֹ." לרבי מאיר ודאי הייתה שיטה גדולה בהלכה. אך החכמים שבאו לא הצליחו להבין את שיטתו ("לעמוד על סוף דעתו"), ואי אפשר לקבוע הלכה לדורות על בסיס משהו שלא ממש מבינים.

אז בעצם יש לנו עסק עם גאון אדיר שאמנם זכה לכבוד רב בזיכרון האומה, אך לא להשפעה על עולם ההלכה המעשי – בגלל שגאוניותו הייתה קשה להבנה. כנראה צריך גם להיות מובן על מנת להטביע חותם. נשמע מוכר? מזדהים?

הביטוי "אנו כננסים שעומדים על כתפי הענקים" משמעותו גם הכרה בערך של החכמים הקדמונים, אך גם הבעת הביטחון בכך שמותר לנו לחלוק עליהם באופן ראוי. הרי גם אם הם ענקים ממש, אנו הקטנים עומדים על כתפיהם – ולכן בפועל רואים רחוק יותר! הביטוי נפוץ בתרבות המערבית, אבל מה המשמעות שלו במסורת ההלכה?

נדון בשאלה: כשיש מחלוקת בין החכמים של הדורות השונים, לפי איזו דעה יש לפסוק? לכאורה, יש הגיון לומר שצריך ללכת לפי החכם שחי מוקדם יותר, כי התורה ניתנה בסיני והחכם ההוא היה קרוב יותר להתגלות. אך בהלכה במקרים רבים נהוג כלל הפוך: הלכה כבאחרונים! (בארמית: הלכה כבתראי). איך אפשר להצדיק זאת? בזכות ההבנה שהפוסקים שחיו מאוחר יותר למדו את דברי הקדמונים לעומק, ואם בחרו לחלוק עליהם – עשו זאת מסיבות טובות.

וכאן הרבנים נעזרו בדימוי הננסים והענקים שהכירו מהתרבות שמסביבם. רבי ישעיה די טראני שחי באיטליה במאות ה 12-13 כתב כך: ”כך אנו ננסים רוכבים על צווארי ענקים מפני שראינו חכמתם”. גם רבנים נוספים השתמשו בדימוי על מנת להצדיק את דעותיהם.

האמת היא שהרשימה המוסכמת של המצוות פשוט לא קיימת. התורה איננה "ספר מצוות" קלאסי: מצוות רבות משתלבות בתוך סיפורים. לא במקרה רש"י מתחיל את פירושו המפורסם לתורה מהמדרש של רבי יצחק: "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית?".

אך יש הסכמה רחבה לפחות בעניין כמות המצוות. המקור הוא דבריו של רבי שמלאי בתלמוד הבבלי (מכות כג ב): "שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה – שלוש מאות וששים וחמש לאווין כמניין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם". כלומר, יש 613 (גימטריה: תרי"ג) מצוות, ומהן 365 (שס"ה) מצוות "לא תעשה" שהן איסורים, ו 248 (רמ"ח) מצוות "עשה" שהן ציוויים. מכאן הביטוי תרי"ג מצוות.

ובכל זאת? הרשימה הראשונה הידועה מופיעה בספר "הלכות גדולות" מתקופת הגאונים (כנראה במאה ה 9). גדולי ישראל (בפרט רמב"ם ורמב"ן) עסקו רבות בבירור וסידור המצוות, אך המחלוקות הפרשניות נשארו. לכן כל רשימה שתמצאו במקורות (ובהחלט אפשר למצוא) – נכתבה לפי דעה מסוימת, ואינה מוסכמת ומוסמכת. היו ויש עדיין ויכוחים רבים האם דבר מסוים מהווה מצווה או לא. דוגמא אקטואלית – מצוות כיבוש ארץ ישראל: הרמב"ן קובע שזו מצווה, בעוד שרמב"ם לא מזכיר אותה ברשימת המצוות.

הביטוי "בטל בשישים" משמעותו "זניח". מקורו בדיני התערובות בהלכה, שם דנים בשאלה מה היחס בין שני חומרים, שמעבר לו ניתן להתעלם מכך שיש בכלל תערובת (למשל, קצת ממאכל אחד התערבב במאכל אחר). התורה עצמה לא דנה בכך, אבל הדיון בתלמוד הבבלי (חולין צח ב) מביא את היחס של 1 : 60 כקובע.

הביטוי "בטל בשישים" לא מופיע ישירות בתלמוד, אך בפרשנות התלמוד כבר מופיע הדין של "בטל בשישים", ומכאן המושג עבר לעברית המודרנית.

בפשטות, אליהו הנביא נוכח בטקס ברית המילה כי הוא מלאך הברית. הביטוי "מלאך הברית" מופיע בתנ"ך בספר מלאכי, ורבים מזהים את המלאך עם דמותו של אליהו. הרי אליהו הנביא אומר על עצמו (מלכים א יט י): "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כלומר, הוא קנאי לברית בין ה' לעם.

לפי המדרש, אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו: "חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך". אתן לזה פירוש חיובי: הנשמה של אליהו, הנביא הקנאי – שהרג את נביאי הבעל וגזר על הבצורת – זוכה לראות את עם ישראל מקיים בשמחה את מצוות הברית. מכאן המנהג של כיסא אליהו בטקס הברית, שנקבע גם להלכה.

כך נראה "כיסא אליהו" תוצרת הבינה המלאכותית: