ארכיון תגיות: ציונות

האם אנו חיים בעידן של עצמאות מדינית?

בתש"ח זכינו להקים מדינה יהודית עצמאית, דבר שאבות אבותינו היו יכולים רק לחלום עליו. לכאורה, מסקנה פשוטה היא שעלינו להודות לבורא העולם על כך שאנו חיים בתקופת הריבונות, ולא בגלות חלילה. אך אפשר לשמוע מגוון "טענות הכחשה" שבעצם מכוונות לכך שהעצמאות שלנו איננה "אמתית". ראשית, יש מזכירים שאנו חיים בעולם של מלחמות וטרור. שנית, יש טענה שאיננו עצמאיים באמת כי יש לנו תלות מדינית, ביטחונית וכלכלית במדינות אחרות. לבסוף, יש טענה שלא מדובר במדינה יהודית עצמאית כי מנהיגי האומה לא פועלים ברוח היהדות. האמת היא שכל הטענות האלה לא עומדות במבחן הגדרת הריבונות, ואף לא הגיוניות בהשוואה ההיסטורית.

אכן אנו חיים במציאות בה אנו עדיין נאלצים להילחם במדינות השכנות וארגוני הטרור. רק בואו ניזכר שכל התנ"ך מלא במלחמות. לפי המסורת, דוד המלך נלחם בח"י (18) מלחמות. ולצערנו, המוכנות למלחמה, ואף הצורך להילחם בפועל הם נחלתן של מדינות גדולות וחזקות. יכול להיות שליהודים הייתה ציפייה שהריבונות תבוא בתהליך נסי בו ייעשה שלום עולמי, אך זה לא מה שקרה בפועל. מה לעשות.

גם התלות במדינות אחרות איננה מבטלת את הריבונות. כמובן, אנו מעוניינים לקבל החלטות שקשורות לגורלנו ללא לחצים מבחוץ, אך קיום לחץ הבינלאומי אינו אומר שאין לנו עצמאות. גם בהיבט הכלכלי, אין לנו הכרח לנהל "משק סגור" על מנת להיחשב מדינה עצמאית. אמנם בתקופת שלמה המלך שרר שלום, אך הוא נזקק להסכמים עם מדינות שכנות על מנת להביא את עצי הארזים מלבנון לבניית בית המקדש.

לכולנו יש ביקורת כזו או אחרת על הנהגת המדינה בהווה ובעבר. אך גם אם מתקבלות החלטות לא ראויות לדעת מישהו, וזאת בגלל שחיתות, בורות, לחצים מבחוץ או ניתוק מהמסורת – יש להכיר בכך שזו דרך הפעולה של מדינה ריבונית. מה לעשות, אלה הגברים והנשים ששמנו ליד ההגה. אנו ודאי צריכים לשאוף שיהיו ערכיים יותר, אך אלה תהליכים של מדינה עצמאית דמוקרטית שעלינו לקדם (מה גם שהתנ"ך משתף אותנו שהיו בעיות מוסריות קשות אצל שופטים, מלכים וכוהנים של פעם). אז אפשר לחגוג את היום העצמאות בשמחה.

איך יום העצמאות מסתתר בצופן המועדים?

עם הקמת המדינה, יום העצמאות הצטרף למניין המועדים של עם ישראל. אך מתברר שאכן חיכינו לתאריך הזה הרבה שנים, או כך לפחות לפי הצופן המפורסם. אז קודם כל, מה זה צופן אתב"ש? בעברית יש 22 אותיות. נחלק אותן לזוגות. הזוג הראשון יהיה א"ת (האות הראשונה והאחרונה). עכשיו נתקדם מהתחלה לסוף ומסוף להתחלה במקביל, נקבל עוד זוגות: ב"ש, ג"ר, ד"ק וכן הלאה (ראו תמונה. מקור: ויקיפדיה).

הטבלה היא "צופן" כי באמצעותה ניתן ליצור מעין "כתב סתרים", כאשר כל אות בטקסט המקורי מתחלפת בבת הזוג שלה. מענייננו, כבר ב"שולחן ארוך" (אורח חיים תכח ג) מופיע קטע בו משתמשים בצופן אתב"ש על מנת לזכור באיזה יום בשבוע יוצאים המועדים. הספירה היא לפי ימי חג הפסח, בהתאם ל"זוגות" של הטבלה:

  • א"ת: יום א' (ראשון) של פסח הוא יום של תשעה באב (למשל, אם פסח יוצא בשלישי, אז תשעה באב גם בשלישי)
  • ב"ש: יום ב' (שני) של פסח זהה ליום בשבוע של חג השבועות
  • ג"ר: יום ג' של פסח הוא גם יומו של ראש השנה
  • ד"ק: יום ד' של פסח הוא קריאה בתורה (שמחת תורה) – לפי מנהגי חו"ל
  • ה"צ: יום ה' של פסח הוא גם יומו של צום כיפור
  • ו"פ: יום ו' של פסח הוא גם יומו של חג פורים באותה השנה העברית (פורים קודם לפסח, כמובן)

רגע, פסח חוגגים שבעה ימים, מה עם היום השביעי (ז' של פסח)? במפתיע, "שולחן ארוך" שותק בנושא. אך לפי טבלת הצופן, זה אמור להיות ז"ע. ואכן יום העצמאות (בהנחה ומציינים אותו בה' באייר, יום הכרזה המדינה, ללא שינוי) יוצא בדיוק ביום השבוע של ז' של פסח. אז הקמנו את המדינה והשלמנו את החסר בלוח השנה.

מהו החידוש הגדול של הרב קוק?

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935) נתפס בציבור כאבי הציונות הדתית. אך מה בעצם הוא חידש? אפשר להבין זאת רק על רקע התהליכים שהעם היהודי עבר במהלך חייו. מהחצי השני של המאה ה-19 אנו מזהים תהליך של חילון מואץ: יהודים בהמוניהם נוטשים את המחויבות להלכה. הרבנים מגיבים ב"הגבהת החומות": הפרדת הקהילות, החמרה בפסיקת ההלכה, התרחקות מעולם המדע וקשרים עם הגויים. במקביל, הוקמה התנועה הציונית הפוליטית. רוב הרבנים (לא כולם) התנגדו לציונות, משיקולים אימוניים או מתוך רתיעה מתנועה שמנהיגיה לא היו יראי שמיים.

הרב קוק עצמו מתאר את העולם היהודי של זמנו ב"שמונה קבצים" (א ג): "שלשה כחות מתאבקים כעת במחננו… הקודש, האומה, האנושיות, אלה הם שלשת התביעות העיקריות…". במילים שלנו: "קודש" – הרעיון הדתי-אורתודוקסי, "האומה" – הציונות, "האנושיות" – ערכים אוניברסליים, חילון וסוציאליזם. היינו מצפים מרב שיאמר לנו שה"קודש" ינצח. הרב קוק מפתיע ומספר לנו שנדרשת סינתזה ולא ניצחון: "יהיו המניות של ההרכבה הזאת איך שיהיו, יהיה חלק אחד תופס מקום יותר עקרי, אצל איזה יחיד או אצל איזה ציבור, אבל לא נמצא ולא נוכל למצא שום צורה של חיים שלא תהיה מורכבת משלשתם." כל זאת לא מתוך רצון לפשרה לשמה, אלא מתוך ראיה שזו הדרך הנכונה לעם שלנו לפי התורה!

איך ניתן להגיע לכך? הרב קוק ניווט את דרכו באמצעות רעיון חשוב: הפתרון לאתגרי הזמן אינו במגננה ובדחיה, אלא עובר דרך ההכרה בערך של הרעיונות החדשים, ובנייה של קומה תורנית גבוהה יותר על בסיס האינטגרציה עם הטוב שיש בחידושים. וכך הוא כתב באגרת קלד: "ובכלל זהו כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לא דווקא לסתור אותה, כ"א לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על ידה, ובעבור ההתרוממות הזאת הדעות מתגלות, ואח"כ כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא בטחון להילחם עליה ג"כ". דווקא מתוך אמונה ובטחון, במלחמת הדעות ראוי לבנות קומה של "ארמון התורה" מעל השיטה המתנגדת, ולא לעסוק בדחיה.

איפה זה תופס אותנו? הרב קוק אמנם השאיר לנו ספרים, אגרות וגם תלמידים ממשיכי דרכו, אך אין בידנו "מתכון" להצלחה. ואולי גם לא הגיוני שיהיה כזה. אך הרב התווה דרך תורנית חדשנית של התמודדות מול אתגרי הזמן, בה רבים הולכים גם בימינו. ואגב, האם הרב קוק הושפע מרעיונות הדיאלקטיקה? תקראו כאן.

כמה נרות מדליקים בחג החנוכה?

זה נשמע כמו תרגיל בחשבון לבית ספר יסודי: אם ביום הראשון מדליקים נר אחד, וכל יום מוסיפים עוד נר – אז ביום השמיני מדליקים 8 נרות, ובסך יוצא 36 נרות. אהה, לכל יום צריך גם "שמש" אחד, אז יש 44 נרות בקופסה. עד כאן הכל פשוט.

אך כשהולכים למקורות בתלמוד (שבת כא ב), מתברר שלא כולם נהגו כך. לפי התלמוד, בבסיס המצווה מספיק להדליק נר אחד בלבד בכל יום בכל בית! זהו. "המהדרים" במצווה ידליקו כל יום נרות כמספר בני הבית. ורק "המהדרים מן המהדרים" יעשו כמו שאנו נוהגים היום: מתחילים בנר אחד, ומסיימים בשמונה.

האם יש עוד מצווה שבה כל העם – ולא רק יחידי הסגולה – נוהגים קבוע כ"מהדרים מן המהדרים"? כנראה שיש חיבה מיוחדת אצל היהודים כלפי חג החנוכה. אפילו הרמב"ם שלא נוהג להכניס רגש לענייני ההלכה, מציין זאת (הלכות מגילה וחנוכה, ד יב): "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו". בדור שלנו ההסבר לחיבה היתרה נראה פשוט: המכבים הצליחו להביס את היוונים ולהקים מדינה יהודית בארץ ישראל. וזאת בניגוד לפורים, שם אמנם ניצלנו אך נשארנו עבדי אחשוורוש בגלות. העם זוכר ואוהב את גיבוריו.

רוצים לדעת איך האור הגנוז מתגלה בנרות חנוכה? תקראו כאן.

מלך יהודה שנתן השראה לחזון פיתוח הנגב של בן גוריון?

הפסקה הבאה היא קטע ממאמרו של דוד בן גוריון "משמעות הנגב" (תוך שהוא מצטט את פסוקי התנ"ך):

"מכל הדמויות המדיניות בתנ”ך אין אף אחד הקרוב לרוח זמננו – כעוזיהו מלך יהודה. הוא הבין [שיש] לחזק את צבאו, לשכלל אימונו וזיונו: “וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל-הַצָּבָא, מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים, וְשִׁרְיֹנוֹת, וּקְשָׁתוֹת–וּלְאַבְנֵי, קְלָעִים. וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב, לִהְיוֹת עַל-הַמִּגְדָּלִים וְעַל-הַפִּנּוֹת, לִירוֹא בַּחִצִּים, וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת.” (דברי הימים ב’ כ”ו י”ד-ט”ו) – זה היה “חיל התותחנים” הראשון בתולדות יהודה וישראל. “וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד-לְמֵרָחוֹק, כִּי-הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי-חָזָק.” בעזרת צבא מאומן ומזוין זה הרחיב עוזיהו גבולי מלכותו במערב ובמזרח: ”וַיֵּצֵא וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּפְרֹץ אֶת חוֹמַת גַּת וְאֵת חוֹמַת יַבְנֵה וְאֵת חוֹמַת אַשְׁדּוֹד וַיִּבְנֶה עָרִים בְּאַשְׁדּוֹד וּבַפְּלִשְׁתִּים."… אולם מלך גבור ונבון זה לא הסתפק בכיבושי-חרב. הוא הבין שעליו לפתח הארץ, להרחיב התיישבותה, ולהפריח השממה. “וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר, וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים–כִּי מִקְנֶה-רַּב הָיָה לוֹ, וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר; אִכָּרִים וְכֹרְמִים, בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל-כִּי-אֹהֵב אֲדָמָה, הָיָה”."

גם בנאומו "חזונה של אילת" בן גוריון רואה את עוזיהו המלך כגדול מכל המלכים מהתנ"ך שהרחיבו את גבול המדינה עד אילת, אפילו בהשוואה לשלמה המלך! קל להבין למה עוזיהו המלך התחבר כל כך לחזונו של בן גוריון. אמנם עוזיהו לא זכה להקים מדינה כבן גוריון – הוא ירש את כס המלוכה מאביו, אמציה המלך. אך עוזיהו זכה למלכות ארוכת שנים ויציבה, תוך שהוא מצליח להרחיב את גבולות הממלכה. וכפי שמדייק בן גוריון, לא מדובר בכיבוש צבאי בלבד, אלא בבניה חסרת תקדים ברחבי הממלכה, כולל בירושלים: "וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ וַיְחַזְּקֵם".

אולי היינו רוצים שמלך כה גדול יסיים את ימיו בצורה טובה. אך ספר דברי הימים מספר לנו אחרת, והכל בגלל שעוזיהו לא שמר על עקרון הפרדת הרשויות (כפי שהיה נהוג בימיו). עוזיהו החליט להקטיר קטורת בבית המקדש, תפקיד השמור לכוהנים. על כך נענש ע"י ה' בצרעת, ונאלץ לפרוש מהמלוכה, ולעבור למקום מבודד עד יום מותו. ואולי כאן אפשר למצוא קווי דמיון בין עוזיהו לבן גוריון: גם בן גוריון נאלץ לפרוש מפוליטיקה, ועבר בסוף חייו למקום מבודד יחסית.

תקע בשופר גדול לחירותנו: מי היוזם של קיבוץ הגלויות?

אנו אומרים בתפילה: "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ, וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ, וְקַבְּצֵנוּ מְהֵרָה יַחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ". מהי אותה התקיעה בשופר המבשרת את קיבוץ הגלויות? לכאורה, התפילה מופנית אל ה', אז אולי עלינו היה להמתין עם העלייה לארץ עד שה' בעצמו יתקע בשופר ויקרא לנו? אבל רגע, לרוב הטקסטים של התפילה יש מקור בתנ"ך, אולי כדאי לבחון אותו?

בנבואת ישעיהו (כז יג) נאמר: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ͏ִם." לפי הנביא, קול השופר יישמע לפני שהיהודים יחזרו לארץ. אך בפסוק נאמר "יִתָּקַע" – כך שלא ברור בעצם מי יהיה התוקע, כאילו השאלה הזאת נשארת פתוחה להכרעה בעתיד. ואולי הזמן שלנו הוא העתיד?

וזה המשפט המפורסם שכתב אחד מ"מבשרי הציונות", הרב צבי קלישר ב"דרישת ציון": “גאולת ישראל אשר אנחנו חוכים לה, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה’ יתברך משמים ארץ, או ישלח משיחו לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ..כי אם מעט מעט תבוא גאולת ישראל.. כי ראשית הגאולה על ידי התעוררות רוח נדיבים ועל ידי רצון המלכויות”. ההבנה שהתקיעה הגורלית יכולה לבוא מתוך התעוררות העם לרעיון הציוני – הכריעה את מהלך ההיסטוריה שלנו.

רוצים לקרוא מה בין הרצל למבשרי הציונות?

הרב קלישר כתב "מעט מעט תבוא גאולת ישראל", היום נהוג לומר בארמית "קמעא קמעא".

הרצל מול "מבשרי הציונות": מיהו אבי הרעיון?

אפשר למצוא (בעיקר בחוגים דתיים) טענות על כך שתאודור הרצל מקבל "קרדיט" גדול מדי כהוגה הציונות המדינית, בעוד שהתרומה של "מבשרי הציונות" הדתיים הושכחה. מדובר בעיקר בשני רבנים חשובים: הרב יהודה אלקלעי מסרייבו, והרב צבי הירש קלישר מפרוסיה. שני הרבנים הללו (שפעלו במאה ה 19) אכן תרמו לניסוח התיאורטי של הרעיון של הציונות המדינית. שניהם לא הסתפקו בכתיבה העיונית-למדנית, ופעלו למען הקידום המעשי של הציונות כמיטב כוחותיהם. אז היכן האמת ההיסטורית?

קשה לשפוט, ובכל זאת… צריך להכיר בכך שהרצל לא הגה את רעיון המדינה היהודית בחלל ריק, וקדמו לו רבים וטובים. אך אין ספק שהרצל התקדם הרבה יותר רחוק מקודמיו. בתור משפטן, עיתונאי ואדם בקיא במדעי המדינה – הוא הצליח הן לגבש חלקים משמעותיים מהעם היהודי מאחורי הרעיון והתנועה הציונית, והן להגיע לשליטי העולם עם המסרים שלו. כך שבהחלט יש מקום לראות בהרצל את מייסד התנועה הציונית.

אך בוויכוח הלגיטימי של "מי קדם למי", אסור לקבל את הניסון של יצירת הניגוד בין הרצל לבין היהדות (שהצבת הדמויות הרבניות במקומו אולי נועדה לכך). הרצל אמנם לא היה קרוב ליהדות מצד קיום המצוות, אך כל פועלו בא מתוך ההזדהות העמוקה עם היהדות כאומה, והרצון העז שלו להיטיב עם עמו. במובן הזה, המחשבה של הרצל הייתה יהודית. אני ממליץ בחום לקרוא את הספר "הרצל – קריאה חדשה" של יצחק וייס, שעוסק בנושא ושובר את המיתוס של "יהודי מתבולל" חלש הזהות.

ולמי שמעדיף סרטונים: הרב אורי שרקי מסביר על הרצל והיהדות (וגם מזכיר את הרב קוק) בסרטון קצר:

הרב שרקי – הרצל והיהדות

יהודים ביום כיפור: בין אלכסנדריה של פעם לתל אביב של היום

בחברה היהודית בישראל, יום כיפור הוא המועד המשמעותי ביותר בו רבים כל כך מצטרפים למעגל קיום המצוות. ביום הזה ציבור כדול צם ומתפלל, וגם אלה שלא – בדרך כלל נמנעים מנסיעה ברכב. אגב, מבחינה הלכתית-למדנית, אולי אין בכך הגיון: לפי דין ההלכה, מחלל שבת חייב סקילה, ולו מחלל יום הכיפורים נענש רק בכרת ולא במיתה. ואף על פי כן יום כיפור דווקא נתפס ע"י יהודים רבים כיום הקדוש ביותר בשנה, ודווקא בו מקפידים לקיים את מצוות ה"עשה" וה"לא תעשה".

מסקרן שמצב זה אינו חדש, וכבר מתואר בכתבי פילון האלכסנדרוני, יהודי חכם וחשוב שחי לפני כאלפיים שנה בעיר אלכסנדריה באימפריה הרומית (היום מצרים). בספרו "על החוקים לפרטיהם" (הנה קישור לפסקה באנגלית) הוא כותב: "ובעשירי [לחודש תשרי] יש צום שנשמר באדיקות לא רק ע"י החרדים לקודש ויראי השמיים, אלא גם על ידי כאלה שאינם מקיימים טקסי דת בשאר חייהם". ממש כמו בימנו.

אולי יש משהו מיוחד ביום של כפרת החטאים שמאפשר לאחד את מרבית העם וליצור מרחב ציבורי ערכי משותף. ומה עם מנהג התקיעה בשופר – האם הוא מיוחד לכיפור?

למה סוכת דוד "נופלת"?

בימי חג הסוכות נהוג להכניס תוספת לברכת המזון: "הַרָחֲמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת.". אז למה הסוכה נופלת? המקור לביטוי הוא אצל עמוס הנביא: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם." (עמוס ט, יא). רש"י מפרש: "אחרי בא עליהם כל אלה, יבא יום ההוא המוכן לגאולה ובו אקים סוכת דוד הנופלת, [לפי תרגום יונתן] מלכות בית דוד". עמוס מנבא שלאחר הצרות שיהיו, ה' יחזיר את מלכות בית דוד מנפילתה.

המהר"ל מפראג בספרו "נצח ישראל" (פרק לה) לוקח את הפירוש לכיוון שונה במקצת: נצחיות עם ישראל. הוא מסביר: "הבית כאשר נופל, נתבטל ענינו הראשון שהיה לו. ואם חוזר לבנות, הוא בית חדשהבית כאשר נופל, נתבטל ענינו הראשון שהיה לו. ואם חוזר לבנות, הוא בית חדש. וכן מלכות בית דוד, שהוא עומד להקמה אחר נפילת המלכות, נקרא המלכות "סוכת דוד הנופלת". לכאורה, הבית הרבה יותר חזק מסוכה. אך בניגוד לבית שנהרס ולא קם עוד, טבע הסוכה הוא שמקימים אותה מחדש כל פעם גם אחרי הנפילה, וזה מסמל את נצחיות מלכות בית דוד.

וכך גם עם ישראל כולו, שחווה נפילות רבות אך מטבעו מצליח לקום ולצמוח מחדש. בלשון מגילת העצמאות: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי." הסוכה שנופלת היא זו שממשיכה להתקיים.

למה רחל מבכה על בניה?

הבכי של רחל אמנו מוזכר בנבואת ירמיהו (לא יד): "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ." בניגוד לשאר האבות והאימהות, רחל איננה קבורה במערת המכפלה, אלא (בראשית לה) היא קבורה… בדרך. כך מתאר זאת יעקב אבינו (בראשית מח ז): "… מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ …" רש"י בפירושו על הפסוק הזה: "דע לך שעל פי הדבור 'קברתיה שם', שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן [מצביא בצבא בבל] והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים" (ואז מצטט את הפסוק מירמיהו). מכאן שרחל נמצאת על הדרך, ומשם ומבקשת רחמים על בני ישראל שנמצאים בגלות.

אבל בהמשך דברי ירמיהו יש גם תקווה, ולא רק עצב ובכי: "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם." (ירמיהו לא טו-טז). נבואת ירמיהו "ושבו בנים לגבולם" מתגשמת בימינו. מסקרן שמקס נורדאו, אחד ממייסדי התנועה הציונית, ציטט "ושבו בנים לגבולם" בנאומו בקונגרס הציוני הראשון, בהשפעת מעשה בכיה של רחל. הסיפור המלא על מקס נורדאו נמצא במאמר באתר של סיון רהב-מאיר.

עידן רייכל – מנעי קולך מבכי (מבוסס על נבואת ירמיהו)