ספר איוב מביא סיפור של איש צדיק שעובר ייסורים. בסוף הספר ה' מתגלה אל איוב. לא ברור מהטקסט מה בדיוק מבין איוב מתוך ההתגלות שחווה, אך אנו יודעים שמצבו של איוב חוזר לקדמותו ואף יותר מזה. כלשון הכתוב (איוב מב י): וַה' שָׁב אֶת שבית [שְׁבוּת] אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף יְהוָה אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה.

היה צריך לבוא הרב דוב יוסף סולובייציק (הגרי"ד) – איש המאה ה 20 – שיסביר לנו שהפסוק הנ"ל מתאר את השינוי הפנימי העמוק שבזכותו ובגללו תמו הייסורים של איוב. בתחילת הספר, איוב הוא "צדיק במעיל פרווה" שאמנם נוהג בצדקות ומקריב קרבנות בשיטתיות, אבל לא מצליח "לגעת" באחרים. אחרי ההתגלות אנו רואים את איוב מתפלל בעד חבריו! וכך מתאר הרב סולובייציק את המהפך של איוב (בספרו "קול דודי דופק"):

הפלא הגדול התרחש; איוב עמד פתאום על טיבה של התפילה היהודית. הוא גילה בשעה אחת את לשון הרבים, את מידת-החסד הסוחפת את האדם מרשות היחיד לרשות הרבים. הוא התחיל לחיות את חיי הכלל; לכאוב את מכאוביו, להתאבל על אסונו ולשמוח בשמחתו. ייסורי-איוב מצאו את תיקונם האמיתי בהחלצו מן ההסגר שהיה נתון בו, וחמת א-להים שככה. 

לפי פירוש זה, איוב היה צריך לעבור מעין חוויה מתקנת וגרמה לו לראות את האחר סביבו.

ידוע ומפורסם סיפור החרם של רבני אמסטרדם על ברוך שפינוזה. פחות מפורסמת העבודה שהסיפור כמעט חזר על עצמו 50 שנים אחרי זה, אבל הפעם עם סוף הרבה יותר טוב. בשנת 1703 הרב דוד נייטו נותן דרשה בבית כנסת בלונדון, בה משמיע דברים על הזהות בין האל לבין הטבע ("פנתאיזם"). דבריו גרמו למחלוקת, והרב הואשם בכפירה נוסח שפינוזה.

אבל כאמור העניין הסתיים בטוב. "החכם צבי" – שמונה להיות מעין בורר בסוגיה – פסק שלא רק שאין בדברים של הרב נייטו כפירה, אלא הצביע על מספר מקורות במסורת המקובלת בהם מובאים רעיונות דומים מאוד. מסתבר שיש דרך לשלב תפיסה פנתאיסטית כרובד בתוך היהדות. לא במקרה הסיפור של הרב נייטו מובא באתר חב"ד בהקשר הזה (המאמר באנגלית כאן).

ביקשתי מהבינה המלאכותית לצייר ויכוח בין רבנים לבושים בלבוש מסורתי:

ועוד מחזיק בנחש חי בתור המושכות? לפי האגדה, בדיוק כך הרב אפרים אנקווה הגיע לעיר תלמסן באלג'יריה (כתבנו עליה כבר כאן). האגדה מספרת שהרב נאלץ להישאר במקום מסוכן כי לא רצה לחלל שבת, ובדיוק אז הגיע אריה לשמור עליו, ובצאת השבת נתן לרב "טרמפ" ליעד.

חייבים להאמין לסיפור הזה? מתברר שעל הנושא הזה נכתב ספר ע"י הרב חיים בלייח מתלמסן. תשובה קצרה יותר ברוח החסידות כאן.

לפני כמאה שנה, הרב יוסף משאש מגיע ממרוקו לרבנות בעיר תלמסאן שבאלג'יריה. שם הוא נתקל במציאות בה כל האיטליזים בבעלות יהודית היו פתוחים בשבת, כך שלא ניתן היה להשיג בשר משחיטה כשרה אלא רק בחנויות מחללות שבת. הרב ניסה לשנות את המצב – ולא הצליח. הוא נאלץ לחפש דרכים הלכתיות להתמודדות עם האתגר, על מנת לאפשר לקהילה לקנות בשר כשר. אתם יכולים לקרוא כאן על הדרך ההלכתית בה הרב התמודד עם הנושא.

רבות נכתב על החילון באירופה. אבל חשוב להבין שתופעת החילון לא היתה רק אצל האשכנזים! בהכללה ניתן לומר שהקהילות היהודיות בארצות האסלאם הצליחו יותר בשמירה על הלכידות שלהן. [כתבתי כאן על מה שקרה בהונגריה].

כן! יותר נכון לומר שלדעתו כיסוי הראש לגברים אינו חובה אלא רק מידת החסידות. מול הפוסקים שמחייבים את כיסוי הראש לגברים עומד אתגר משמעותי: התלמוד מכיל במספר מקומות תיאורים של גברים "נורמטיביים" גלויי ראש! ניתנו לכך תירוצים הרבה.

הגאון מווילנה היה מפורסם בסגפנות וצניעות. אך כשהגיע למסקנה ההלכתית העיונית שיש להתיר, הוא עשה זאת ללא פקפוק. בביעורו לאורח חיים ח' הוא סוקר את פסקי ההלכה הקודמים בנושא כיסוי הראש, מתייחס לסיפורים מהתלמוד (ומגיע למסקנה שהם כפשוטם – הגברים היו גלויי ראש) ומסכם: אין איסור כלל בראש מגולה לעולם, רק לפני הגדולים, וכן בעת התפילה אז נכון הדבר מצד המוסר, ושאר היום לקדושים שעומדים לפני ה' תמיד.

החלוקה הראשונית ביותר היא לפי סדר פרשות השבוע שבתורה. כך מסודרים ספרי המדרשים וספר הזוהר. בשיטה הזאת הדיון על ההלכה (מצוות) משויך לפרשה בה המצווה מופיעה. סדר זה לא מטיב עם לומד ההלכה.

רבי יהודה הנשיא שערך את המשנה חילק אותו לשישה סדרים (ש"ס) לפי נושאים, כאשר כל "סדר" בתורו חולק ל"מסכתות". התלמוד הולך בעקבות המשנה, ומאמץ את סדר הש"ס: הן בבבלי והן בירושלמי המסכתות מקבילות לאלה של המשנה. חשוב לציין שסדר הנושאים במשנה ובתלמוד איננו מוחלט: לחכמים הייתה נטייה לעבור מנושא לנושא בצורה "אסוציאטיבית", לכן יש הרבה דיונים שלכאורה לא במקומם לפי נושא המסכת.

ואז בא הרמב"ם עם חיבורו שנודע "משנה תורה". מכתביו אנו יודעים שהוא ראה את עצמו כממשיך את מפעל המשנה. הוא התחבט האם לאמץ את סדר הש"ס של המשנה, אך בסוף החליט במודע שעדיף לשנות. הוא ארגן את ההלכות לתוך 14 ספרים שמחולקים לנושאים ופרקים.

את הסדר המשמעותי האחרון בנה רבי יעקב בן אשר, בנו של הרא"ש. הוא כתב חיבור הלכתי בשם "ארבעה טורים", כאשר החידוש הגדול בו היה בחלוקה מחדש של החומר לפי ארבעה טורים . השיטה של הטורים אומצה ע"י רבי יוסף קארו ב"שולחן ערוך". כך יצא שרבי יעקב בן אשר השפיע יותר על סדר כתיבת ההלכות מאשר על תוכנן (והוא מכונה "בעל הטור" או לעיתים "הטור").

האם לפי ההלכה היהודית ניתן לקבוע מתי המשיח מגיע? כמובן שיש דיונים הלכתיים מסביב לסוגיה, ומעניין שהרבנים ממגזרים שונים מסתמכים דווקא על הרמב"ם. הסיבה קשורה לגישה בה הרמב"ם נקט כשכתב את ספרי ההלכה. במשנה ובתלמוד יש דיון בהלכות שלא היו אקטואליות בזמן כתיבתן, כגון הלכות הקרבנות בבית המקדש. אבל רוב ספרי ההלכה של ימי הביניים התייחסו למצוות הנהוגות "בזמן הזה" בלבד, כלומר לאלה שהיו מעשיות עבור העם שישב בגלות ללא בית מקדש. בדרך זו הלך גם רבי יוסף קארו, מחבר "שולחן ערוך".

לא כך הרמב"ם. הוא בחר בכתיבה של "מעל הזמן" והקיף בחיבורו "משנה התורה" גם את ההלכות שלא היה בהן שימוש במציאות של הגלות. בין השאר, הוא כתב הלכות מלכים ומלחמות, שם הוא דן במנוי המלך לישראל וגם (בפרק יא) במלך המשיח לעתיד לבוא, מההיבט ההלכתי. הפרק מתחיל במשפט: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש ומקבץ נדחי ישראל." – אין ספק שהרמב"ם ראה את המשיח כאישיות פוליטית ולא רק רוחנית.

אבל על מה יכול היה הרמב"ם להסתמך? יש בידינו מסורת שרבי עקיבא – אחד מגדולי חכמי המשנה – ראה בבר כוכבא (מנהיג המרד נגד הרומאים) את מלך המשיח. הרמב"ם מתייחס לכך בפרק יא ג, מוזמנים לקרוא.

כן, ואפילו פעמיים. הרב שניאור זלמן מלאדי, המכונה גם "האדמו"ר הזקן" ו"בעל התניא" – היה פעמיים במאסר ברוסיה הצארית במאה ה 18. כך "צילמה" אותו הבינה המלאכותית:

כאן אנחנו נחשפים למאבקים המכוערים שהיו בין קהילות היהודים במזרח אירופה של אז. המלחמה האידאולוגית בין ה"חסידים" לבין ה"מתנגדים" גלשה להלשנות לשלטונות הגויים (משני הצדדים, אגב). ה"מתנגדים" הלשינו על הרב ששלח כספים לארץ ישראל. באותן השנים הארץ הייתה בשליטת הטורקים שנחשבו ל"מדינת אויב" עבור רוסיה. ההלשנה הזאת גרמה למאסרו למשך כחודשיים. גם בהמשך הוא נאסר לתקופה ממושכת יותר, בחשד שעסק בהמרדה.

האדמו"ר הזקן ידוע בכך שביטא בכתב באופן מסודר את יסודות שיטתו, בניגוד לענפים רבים בחסידות שלא עסקו בכתיבה מסודרת של רעיונות.

"בן איש חי" זה כינויו של רבי יוסף חיים מבגדאד, מגדולי הרבנים של ארצות האסלאם שפעל בסוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20. היה חכם מופלג ומקובל, ושימש כמנהיג רוחני של יהדות עיראק למרות שלא נשא בתפקיד רשמי.

מסופר שבביקורו בארץ ישראל הגיע לקברו של בניהו בן יהוידע באזור צפת, ושם התגלו לו סודות גדולים. לכן הרב בחר לספריו בשמות שקשורים לדמות המקראית הזאת. בניהו בן יהוידע מתואר בתנ"ך כ"בן איש חי" (או בן איש חייל), וכך ספר דרשותיו של הרב קיבל את השם הזה. כמו רבנים רבים שזכו לכינוים לפי שמות ספריהם הבולטים, כך קרה לרבי יוסף חיים שזכה להיות "בן איש חי" בפי העם.

לבן איש חי דרך ייחודית בפסיקת ההלכה, בה יש נטייה להחיל על כל ישראל את ההלכות שמבוססות על שיטות המקובלים.

הספר "שולחן ערוך" שנכתב ע"י רבי יוסף קארו במאה ה 16 הפך לשם נרדף להלכה האורתודוקסית. גם אם נזכור שהוא לא התקבל כדין מחייב ע"י כל העדות והקהילות, הוא הפך לבסיס של הדיון ההלכתי גם לאלה שחולקים עליו. אבל מהו החידוש הגדול בספר הזה?

בתקופת הראשונים נכתבו ספרי הלכה רבים. בספרים האלה היה נהוג להביא את הנימוקים לפסיקת ההלכה על בסיס הסוגיות בתלמוד. הדיון הנימוק לפסיקה היה חלק בלתי נפרד מהספר. גם רבי יוסף קארו כתב ספר הלכתי מפורט בשם "בית יוסף", בו ביסס את שיטתו של פסיקת ההלכה על בסיס דעות הראשונים שקדמו לו.

ואז רבי יוסף קארו עשה צעד לא מקובל לזמנו. בחיבורו "שולחן ערוך" הוא השאיר רק את המסקנה ההלכתית – "הלכה למעשה". מי שקורא את הספר – יודע מה ההלכה מורה, ללא ידיעת הנימוקים. כמו לכל חידוש, קמה בעולם הרבני ביקורת על הגישה החדשה הזו, וכנראה מסיבות טובות. אבל קשה להתווכח עם ההצלחה.