יש אומרים שאנשים נוטים להיצמד לדעותיהם הקודמות גם לנוכח מאורעות אדירים שמתרחשים בחייהם. אבל זה לא תמיד נכון, כפי שמוכיח סיפורו הטרגי של הרב יששכר שלמה טייכטל, מחשובי רבני סלובקיה שחווה את השואה על בשרו.

במשך רוב שנות חייו הרב טייכטל החזיק בעמדה חרדית אנטי-ציונית. מאורעות השואה גרמו לא להעמיק בסוגיות של הגאולה וארץ ישראל (שלדבריו לא מצא זמן לעסוק בהן בלימוד הישיבתי המסורתי), והביאו אותו לתמיכה נלהבת בציונות. את הרעיונות החדשים הוא כתב בספר בשם "אם הבנים שמחה". בין השאר, כתב שיהודים רבים היו יכולים להינצל, אילו הרבנים היו משכילים לתמוך ברעיון הציוני ולקרוא להמוני היהודים לעלות לארץ.

הרב טייכטל נרצח בשואה בשנת 1945.

דוד בן גוריון אמר פעם בנאום בו הוא מחה נגד החלטות אנטי ישראליות: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!" לכאורה, יש לגישה שלו מקור בתורה, שהרי בלעם (הגוי!) אומר עלינו: (במדבר כג ט): "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".

רק שלא בטוח ש"לא יתחשב" היא לשון של התחשבות. אמנם זו משמעות הביטוי בעברית המודרנית, אבל יותר סביר שבשפה של התנ"ך "לא יתחשב" פירושו "לא בא בחשבון אחד" או "לא נספר ביחד". כלומר, עם ישראל עומד בנפרד משאר העמים, ולא נמנה כאחד מהם. לפי פירוש זה אין כאן טענה שאסור לנו להתחשב בשיקולים שקשורים לאומות העולם.

אולי ראוי להביא כאן את הדימוי של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "וכך הם ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים".

הידעתם? יש מנהג לומר תפילה "מה טובו" בכניסה לבית הכנסת, המתחילה בפסוק "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" – שלקוח גם מדברי בלעם בתורה (במדבר כד ה).

הביטוי "אין נביא בעירו" – שמשמעותו שאין אדם זוכה להכרה דווקא במקום ממנו הוא בא – אינו מופיע במקורות ישראל, אלא לקוח מדברי "אותו האיש" בברית החדשה.

אבל זה לא כל הסיפור. כנראה שהביטוי ומשמעותו התאימו גם להלך המחשבה שלנו, כך שהיו רבנים
במהלך הדורות שהשתמשו בו בכתביהם, וחלק (למשל, החתם סופר) אפילו ייחסו אותו בטעות לחז"ל.



לא, זה לא יתכן. רבי שלמה יצחקי (רש"י) חי בצרפת במאה ה 11, והוא אפילו לא הכיר את צורת הכתיב שאחר כך קיבל את השם כתב רש"י. אבל יש קשר לרש"י, בכל זאת.

הפירוש המפורסם של רש"י לתורה הודפס לראשונה במאה ה 15 באותיות עבריות בסגנון מיוחד (כתב מרובע) שהיה מקובל אצל הספרדים. מאז קיימת מסורת להדפיס את הפירושים לתנ"ך ולתלמוד בכתב המיוחד הזה, בעוד שהטקסט העיקרי מופיע בכתב העברי ה"רגיל".

וכך נראה כתב רש"י: (תמונה מוויקיפדיה):

מדובר בשאלה עתיקה: האם צריך לפעול להשמדת הרשעים, או לתיקונם?

מעשה שמסופר בתלמוד (ברכות י"א א'): בשכונה של רבי מאיר היו בריונים (פושעים) שהציקו מאוד, ורבי מאיר התפלל שימותו. ברוריה אשתו (שהייתה חכמה בזכות עצמה) אמרה לו שהוא טועה: צריך להתפלל שהרשעים יחזרו בתשובה! היא דרשה את הפסוק בתהילים: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם". לפי הפירוש של ברוריה: יתמו חטאים – לא חוטאים. אם הפושעים יפסיקו לחטוא ויחזרו בתשובה, אז לא יהיו רשעים ("ורשעים עוד אינם").

האם ברוריה צדקה? לפחות לפי מסורת הניקוד, הפירוש של ברוריה אינו הפשט של הפסוק. המילה חַטָּאִים מופיעה עם דגש באות ט', מה שמצביע על כך שמדובר באנשים חוטאים ש"יתמו", וההמשך "ורשעים עוד אינם" – חוזר על הרעיון. אבל לפי המסופר בתלמוד, השיטה של ברוריה עבדה: רבי מאיר קיבל את דעת אשתו, ביקש רחמים על הפושעים בתפילתו – והם אכן עשו תשובה ועזבו אץ דרך הרשע.

כנראה שיש רשעים שניתן לתקנם ויש כאלה שלא.

הביטוי "משיח בן דוד" שגור בפינו, אך מיהו משיח בן יוסף? משיח בן יוסף מוזכר כבר בתלמוד. קיימת מסורת לפיה יהיו שני שלבים בתהליך המשיחי. משיח בן יוסף יוביל את השלב הראשון, שבמרכזו נמצאות הפעולות המעשיות (מדיניות וכלכליות) של הגאולה. יש דעה שמשיח בן יוסף ייהרג, אך זה לא הכרחי, והגאון מווילנה חיבר תפילה מיוחדת על הצלתו מהגזירה. בשלב השני, ההובלה תעבור למשיח בן דוד, שישלים את תהליך הגאולה מבחינה רוחנית.

למה "בן יוסף" דווקא? מתוך שבטי ישראל, יוסף ויהודה נחשבים למייצגים של שתי גישות שונות (ואף יריבות): יוסף הצדיק הוא איש מעשי שמשתלב באנושות בכללותה (והופך בדרך למשנה למלך מצרים), בעוד שיהודה מייצג גישה יותר יהודית-מתבדלת ויותר דתית-רוחנית. לכן צאצא של יוסף דווקא מופקד על השלב החומרי, בעוד שצאצא של דוד המלך (שהוא משבט יהודה) אחראי על הצד הרוחני.

איך זה קשור לציונות? ביולי 1904 נפטר בנימין זאב הרצל. הרב קוק, שהיה אז "עולה חדש" (חודשיים בארץ), נשא נאום הספד להרצל, המכונה "המספד בירושלים". הרב קוק אמר שם: "והנה, בתור עקבא דמשיח בן יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו", וכך קשר באופן ישיר בין התהליך המשיחי לתנועה הציונית שהרצל הנהיג עד לפטירתו.

אכן הרב קוק בתור הרב הראשי התנגד משיקולי הלכה לעליה להר הבית, ואף דאג להפיץ כרוז המודיע על כך. אך לממשיכי דרכו יש דעות שונות בסוגיה. על מה מסתמכים המתירים?

מעבר לשיקולים הפוליטיים של ריבונות (שכמובן לא היו בתקופת הרב קוק), יש גם טענה שהמחקר התקדם מאז. ולכן' על בסיס המחקר והמיפוי, יש לנו הבנה שהמסלול שנקבע עבור עליית היהודים אינו חוצה את התחום האסור, ולכן אין כל עבירה בהליכה במסלול זה.

מהו מקור של הדימוי (המקובל אצל החרדים) שממשיל את עולם החילוני לעגלה הריקה? מדובר בזיכרון מהמפגש ההיסטורי שהתקיים בשנת 1952 בין דוד בן גוריון לחזון אי"ש, מנהיג החרדים דאז. לבן גוריון היו סיבות פוליטיות לנסוע לבני ברק לפגוש את הרב. בן גוריון שאל בפגישה, איך לדעת החזון אי"ש הדתיים והחילונים יכולים לחיות ביחד.

כנראה שחזון אי"ש לא הזכיר בתשובתו את העגלות כלל. הרב הביא משל מהתלמוד על גמלים (גרסה אחרת: על ספינות): במקום צר, יש לתת לגמל העמוס לעבור לפני הגמל הריק. יש עדות על כך שהרב לא התכוון בתשובתו לזלזל בחילונים, אלא בעיקר להדגיש שהציבור הדתי "עמוס" במחויבות לשמירת תרי"ג המצוות – ועל זה הוא אינו יכול לוותר. כמובן, בן גוריון לא הסכים לגישת הרב, וטען במפגש שהציבור החילוני נושא בנטל רב במדינה.

הידעתם:

1. פרופ' בנימין בראון כתב עבודת דוקטורת על החזון אי"ש, שהפכה גם לספר של מאות עמודים על תולדות הרב והשפעתו.
2. יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, היה האיש היחיד שנכח בפגישה המדוברת (בתור מזכירו האישי של בן גוריון). יש לא מעט גרסאות על מה בדיוק נאמר שם.

ממליץ לכולם לצפות בשיעור של הרב יובל שרלו – תלמיד חכם, מומחה לאתיקה ולאתיקה הרפואית בפרט – בנושא החשוב הזה. אנסה לסכם את השיעור בקצרה:

• מבחינת ההלכה, יש בעיה בדחייה של רגע קביעת המוות, ולא רק בהקדמתו (כנהוג לחשוב).
• הסיכום של הגישה המסורתית של ההלכה: אם מישהו נראה כמו מת, לא נושם וגם אין שינוי לאחר המתנה מסוימת (לוודא שאין טעות) – ניתן לקבוע את המוות.
• בימנו, מכונות ההנשמה מסבכות את העניין, כי לא ברור האם החולה שמחובר למכונה מסוגל לנשום עצמאית. לכן יש הגיון רב בבדיקת ה"פיקוד" (במוח) של הנשימה.
• הרפואה היום טוענת שהיא יודעת לזהות באופן אמין את המצב הבלתי הפיך של "מוות מוחי" (מות ה"פיקוד"). ההצעה להסתמך על המוות המוחי (המתרחש לפני הפסקת הנשימה) – מאפשרת השתלת איברים מגופו של חולה.
• בהלכה יש גישות רבות לעניין, הנמצאות בין ההסכמה לקביעת המוות לפי שיקולי הרפואה עם פיקוח מתאים, לבין הגישה הרואה במצב של מוות מוחי "ספק חי".
• היום במדינת ישראל יש חוק (שחוקק על דעת הרבנות הראשית) שמסדיר את ענייני קביעת המוות ומאפשר ביצוע של השתלות איברים. אך לחוק יש סייג שנותן למשפחת הנפטר זכות לבצע החרגה, ולדחות את קביעת המוות באופן שהשתלת האיברים כבר לא תתאשפר.

מומלץ לצפות בשיעור המלא (כשעה ועשרים דקות), כמובן.

ספר איוב מביא סיפור של איש צדיק שעובר ייסורים. בסוף הספר ה' מתגלה אל איוב. לא ברור מהטקסט מה בדיוק מבין איוב מתוך ההתגלות שחווה, אך אנו יודעים שמצבו של איוב חוזר לקדמותו ואף יותר מזה. כלשון הכתוב (איוב מב י): וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף יְהוָה אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה.

היה צריך לבוא הרב דוב יוסף סולובייצ'יק (הגרי"ד) – איש המאה ה 20 – שיסביר לנו שהפסוק הנ"ל מתאר את השינוי הפנימי העמוק שבזכותו ובגללו תמו הייסורים של איוב. בתחילת הספר, איוב הוא "צדיק במעיל פרווה" שאמנם נוהג בצדקות ומקריב קרבנות בשיטתיות, אבל לא מצליח "לגעת" באחרים. אחרי ההתגלות, אנו רואים את איוב מתפלל בעד חבריו! וכך מתאר הרב סולובייצ'יק את המהפך של איוב (בספרו "קול דודי דופק"):

הפלא הגדול התרחש; איוב עמד פתאום על טיבה של התפילה היהודית. הוא גילה בשעה אחת את לשון הרבים, את מידת-החסד הסוחפת את האדם מרשות היחיד לרשות הרבים. הוא התחיל לחיות את חיי הכלל; לכאוב את מכאוביו, להתאבל על אסונו ולשמוח בשמחתו. ייסורי-איוב מצאו את תיקונם האמיתי בהחלצו מן ההסגר שהיה נתון בו, וחמת א-להים שככה. 

לפי פירוש זה, איוב היה צריך לעבור מעין חוויה מתקנת וגרמה לו לראות את האחר סביבו.