ה"תוספות" לתלמוד הנו פירוש שנהוג להדפיס בתוך דפי התלמוד, שנכתב ע"י (ניחשתם נכון!) "בעלי התוספות". בגדול, המחברים הם תלמידיו של רש"י שפעלו במערב אירופה במשך כמה דורות וכתבו פירושים. כמובן, לא כל היצירה הפרשנית שלהם נמצאת בדפי התלמוד, אלא לכל מסכת נבחרו פירושים של מחברים מסוימים מתוך ה"חבורה".

אולי המפורסם בין בעלי התוספות הוא נכדו של רש"י רבי יעקב בן מאיר, המכונה רבנו תם, .הכינוי "רבנו תם" בנוי על בסיס הפסוק מהתורה על יעקב (שזה גם שמו הפרטי): "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים".

נסיים בבדיחה. תלמיד ישיבה היה נוהג לגזור מדפי התלמוד את כל הקטעים ב"תוספות" שהוא לא הצליח להבין. יום אחד הרב תפס אותו ושאל: מילא אתה כועס על ה"תופסות" שלא הבנת, אבל במה אשם ה"תוספות" שגזרת, רק בגלל שהיה בצדו השני של הדף? ענה התלמיד: על כך אמרו חז"ל: "אוי לרשע ואוי לשכנו".

"אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" – המשפט קורא לשפוט דברים לפי התוכן הפנימי, ולא המראה החיצוני. אבל איפה זה נאמר, ובאיזה הקשר?

המשפט נאמר ע"י רבי (רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה) במסכת אבות (ד כ). הוויכוח קשור לשאלה מיהם האנשים שמהם ראוי ללמוד תורה. רבי יוסי בר יהודה אומר שם שיש ללמוד מן הזקנים ולא מן הקטנים (צעירים). לעומתו, רבי טוען שלא נכון לבחור את המורה לפי הגיל: "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו."

האם רבי צדק בוויכוח? כדאי לעיין בסיפורו של האר"י שחי במאה ה 16 ונחשב לאחד מגדולי הקבלה (תורת הסוד) של כל הזמנים. האר"י מגיע לצפת בגיל 36 – גיל צעיר מאוד לעיסוק בקבלה. למרות זאת, הוא הופך במהירה למנהיג חבורת המקובלים המכובדת של צפת. אחרי כשנתיים מהגעתו לצפת האר"י נפטר, ורוב דבריו נכתבו ע"י תלמידיו הגדולים (כתבתי כאן על התופעה). בהחלט ניתן ללמוד מהצעירים כשהם ראויים.

חרם דרבנו גרשום מוכר בעיקר בהקשר של איסור ריבוי הנשים (פוליגמיה). מדובר בתקנות חשובות בענייני הקהילה שהתקבלו באירופה בתחילת המאה ה 11, ומיוחסות לרבנו גרשום המכונה גם "מאור הגולה". אך האמת היא שלאיסור הפוליגמיה כנראה לא הייתה השפעה מעשית משמעותית. בניגוד לזמן לתנ"ך, מתקופת הבית השני תופעת הפוליגמיה כמעט שאינה מוזכרת. התקנות אסרו את מה שכבר לא היה נהוג. הקהילות המעטות שבהם ריבוי הנשים נשאר – גם לא קיבלו את תקנת רבנו גרשום.

השינוי המשמעותי יותר הוא בקביעה שיש צורך בהסכמת אישה לתהליך גירושין (קבלת גט). במה מדובר? לפי הדין שבמשנה ובתלמוד, אישה מתגרשת "בְּעַל כורחה": על הבעל לתת גט לאישה ולשלם את דמי הכתובה, והסכמה של אישה לא נדרשת לתוקף הגירושים. חז"ל לא התייחסו לפרידה בין בי הזוג בקלות ראש. בתלמוד (גיטין צ ב) מובא בשמו של רבי אליעזר: "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". אבל מבחינה משפטית, מסירת הגט הייתה מספקת.

כנראה שבתקופה המדוברת גבר השימוש לרעה בדין זה ע"י גברים. לכן נקבע שאישה צריכה להסכים לקבלת הגט. המשמעות המעשית היא שבמידה ומי מבני הזוג רוצה להתגרש ולא מגיעים להסכמה, עליהם להתדיין בפני בית הדין. התקנה התקבלה בעם, כך למעשה נוהגים גם בימינו.

רבי מאיר נמנה עם התנאים (חכמי המשנה) החשובים ביותר, ויש לנו סיפורים רבים על צדיקותו וחכמתו. אבל עמדותיו לא קיבלו עדיפות בקביעת ההלכה. התלמוד (עירובין מו ב) אומר: "[מחלוקת] רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי." כלומר, במקרה של מחלוקת בין רבי מאיר ובני דורו התנאים, לא פוסקים כרבי מאיר! מה הסיבה לכך?

התלמוד נותן תשובה במקום אחר (עירובין יג ב) בשמו של רבי אחא בר חנינא: "גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁאֵין בְּדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר כְּמוֹתוֹ, וּמִפְּנֵי מָה לֹא קָבְעוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ? שֶׁלֹּא יָכְלוּ חֲבֵירָיו לַעֲמוֹד עַל סוֹף דַּעְתּוֹ." לרבי מאיר ודאי הייתה שיטה גדולה בהלכה. אך החכמים שבאו לא הצליחו להבין את שיטתו ("לעמוד על סוף דעתו"), ואי אפשר לקבוע הלכה לדורות על בסיס משהו שלא ממש מבינים.

אז בעצם יש לנו עסק עם גאון אדיר שאמנם זכה לכבוד רב בזיכרון האומה, אך לא להשפעה על עולם ההלכה המעשי – בגלל שגאוניותו הייתה קשה להבנה. כנראה צריך גם להיות מובן על מנת להטביע חותם. נשמע מוכר? מזדהים?

הביטוי "אנו כננסים שעומדים על כתפי הענקים" משמעותו גם הכרה בערך של החכמים הקדמונים, אך גם הבעת הביטחון בכך שמותר לנו לחלוק עליהם באופן ראוי. הרי גם אם הם ענקים ממש, אנו הקטנים עומדים על כתפיהם – ולכן בפועל רואים רחוק יותר! הביטוי נפוץ בתרבות המערבית, אבל מה המשמעות שלו במסורת ההלכה?

נדון בשאלה: כשיש מחלוקת בין החכמים של הדורות השונים, לפי איזו דעה יש לפסוק? לכאורה, יש הגיון לומר שצריך ללכת לפי החכם שחי מוקדם יותר, כי התורה ניתנה בסיני והחכם ההוא היה קרוב יותר להתגלות. אך בהלכה במקרים רבים נהוג כלל הפוך: הלכה כבאחרונים! (בארמית: הלכה כבתראי). איך אפשר להצדיק זאת? בזכות ההבנה שהפוסקים שחיו מאוחר יותר למדו את דברי הקדמונים לעומק, ואם בחרו לחלוק עליהם – עשו זאת מסיבות טובות.

וכאן הרבנים נעזרו בדימוי הננסים והענקים שהכירו מהתרבות שמסביבם. רבי ישעיה די טראני שחי באיטליה במאות ה 12-13 כתב כך: ”כך אנו ננסים רוכבים על צווארי ענקים מפני שראינו חכמתם”. גם רבנים נוספים השתמשו בדימוי על מנת להצדיק את דעותיהם.

רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) נתפס במסורת כאבי תורת הסוד. יש סיפור מפורסם בתלמוד (בבלי שבת ל"ג ב) על כך שרשב"י ישב עם בנו במערה במשך שנים, אכל רק חרובים ושתה רק מים, למד תורה ללא הפסק – ושם נתגלו לו סודות עצומים. אבל יש במעשה המערה חלק פחות מוכר: השלב הקשה היה דווקא ביציאה משם החוצה, לעולם המעשה.

אבל קודם כל נשאל האם רשב"י נכנס למערה מתוך האידאל של ניתוק מהעולם הזה? לפי התלמוד, הסיבה הייתה הרבה יותר מעשית. רשב"י לא תיכנן ללמוד תורה במערה. התקופה הייתה קשה: מרד היהודים דוכא באכזריות ע"י הרומאים, רבי עקיבא (רבו של רשב"י) הוצא להורג בעינויים. התלמוד מספר רשב"י התבטא נגד הרומאים, הייתה הלשנה לשלטונות עליו ולכן הוא נאלץ לברוח ולהתחבא.

אחרי 12 שנות לימוד במערה, רשב"י ובנו גילו שבטלה הסכנה ואפשר כבר לצאת. בחוץ הם רואים אנשים פשוטים שחורשים וזורעים בשדה. איך יגיבו? רשב"י התרעם: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה!" – עוסקים במלאכה במקום לימוד! מסופר שמתוך כעסו של רשב"י כל מקום שהיה עובר בו היה נשרף. אי אפשר לנהוג כך בעולם הזה! יצאה בת קול ואמרה: "להחריב את עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!". רשב"י ובנו נאלצו לשהות עוד שנה במערה, אבל היציאה השנייה הייתה מוצלחת הרבה יותר.

האם התנתקות מהעולם רצויה והכרחית לצורך עליה רוחנית? האם הדבר הקשה לבעלי הסוד זה דווקא להתחבר שוב לעולם המעשי ולהשתלב בו? האם גם לך קשה לעיתים "לצאת מהמערה" ולהתמודד מול המציאות?

בהיסטוריה האנושית היו הרבה אנשים חדשניים שידעו לנסח את הרעיונות הגדולים שלהם בעצמם. לעומתם, היו כאלה שלא העלו על הכתב את החידושים שהגו, ואז לעיתים עבודת הכתיבה נעשתה ע"י תלמידים ממשיכי דרכם. כך תורת הקבלה של האר"י מצפת נכתבה ע"י תלמידו הגדול רב חיים ויטאל, חיבוריו של רבי נחמן מברסלב נכתבו ע"י תלמידו וממשיכו רבי נתן.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב כמות עצומה של אגרות, מאמרים ודרשות – חלקם בשפה בהירה ומובנת. אבל ההגות המרכזית של הרב נכתבה ביומנים – בשיטה שהרב יובל שרלו מכנה אותה "כתיבה בהשראה": כל פעם הרב כתב קטע בנושא אחר, ללא סדר מובנה הדומה למבנה שיטתי של ספר עיון.

על מנת להוציא את ההגות הרב קוק לאור, נדרשה העריכה של התלמידים. כך, ספר "אורות" נערך (חלקית עוד בחייו של הרב) ע"י בנו ותלמידו הרב צבי יהודה. ספר "אורות הקודש" נערך ע"י תלמיד גדול אחר של הרב, הרב דוד כהן ("הנזיר"). יצוין שהספרים הללו אינם קלים לקריאה.

במשנה (מכות ג טז) מופיעה אמירה ידועה של רבי חנניא בן עקשיא: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב, כא): ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. אבל האם ריבוי המצוות הוא אכן טוב לנו? ואם רבי חנניא אמר זאת, אז כנראה שהוא התווכח עם בעלי עמדה אחרת. עם מי בדיוק?

סביר לפרש שרבי חנניא מתעמת עם הנוצרים דווקא (שכבר היו קיימים בזמן המשנה), שהרי הנוצרים "הוציאו החוצה" מהיהדות את הצורך בקיום המצוות. לא במקרה המהר"ל מפראג – שהיה בקשר עם נוצרים משכילים בני דורו – הקדיש פרק שלם להצדקת ריבוי המצוות בספרו "תפארת ישראל". ב"נצח ישראל" (פרק כה) המהר"ל מתאר כך את עמדות הצדדים: "שאתם [הגויים] אומרים כי יצא השכר בהפסד, ואנחנו אומרים כי מדרך השם יתברך להשפיע השלימות" .ריבוי המצוות הוא שפע עבורנו.

אבל מה נמצא בשורש התפיסה הנוצרית ש"יצא השכר בהפסד", כלומר שהמצוות מזיקות? בפשטות, קושיית הנוצרים היא שריבוי המצוות גורם לריבוי החטאים: הרי מהרגע בו יהודים נצטוו במצוות רבות כל כך, ברור שיקרו גם הרבה חטאים. הנוצרים רואים בכך אסון. אבל היהודים לו מפחדים מאפשרות החטא, מתוך אמונה ביכולתו של אדם לעשות תשובה על חטאיו.

אפשר לומר בהכללה שהדימוי העצמי שלנו כיהודים הוא של עם שאמנם יודע לעזור לאחים בעת צרה משותפת, אך בשגרה יש לנו נטייה לוויכוחים פנימיים ומריבות. מעניין שהמהר"ל מפראג (המפורסם בסיפור הגולם), שחי במאה ה 16, כבר כתב שיש מידה של אמת בטענה שיהודים מרבים לריב.

בספרו "נצח ישראל" (פרק כה), המהר"ל מביא ויכוח ארוך שהוא מנהל עם גוי משכיל. הגוי טוען שהיהודים עושים רע אחד לשני, או כלשונו "לא שהם חפצים ברע למתנגדים להם בדתם, רק כי אותו אשר הוא עמיתו, עמו בתורה ובמצות, מבקש רעתו ולא טובתו" .הגוי מזכיר את הפסוק "ואהבת ורעך כמוך" ואומר שהיהודים לא עומדים בציווי : "וכל אחד רואה עצמו שהוא יותר במעלה, ולכך אין צריך שיאהב את אחר". התנשאות ולא אהבה.

באותו הוויכוח, המהר"ל מנסה לטעון שהסבל של הגלות הוא שגרם לחולשה הזאת. אך הגוי לא מרפה, ומזכיר סיפורים מן התורה: את המריבה בין יוסף לאחיו, ואת המרד של קורח ועדתו נגד משה רבנו! המהר"ל נאלץ להסכים לביקורת, אך בחוכמתו מעיר שלא מדובר ברוע כשלעצמו, אלא בהשתקפות של מידה טובה דווקא: "כי הדבר הרע אשר ימצא בהם הוא יוצא ונולד מן תכונה טובה". לפי ההסבר שלו, העיסוק שלנו בענייני התורה והרוח הוא זה שגורם לנו להיות קשי עורף ובעלי מחלוקת. לאחד שרוצה להגיע לאמת עד לפרט הקטן ביותר – לעיתים קשה לקבל עמדה שונה, וכך מתרבה המחלוקת. מי ייתן ונמצא את האיזון בין ערכי האמת והשלום, כמו שאמר זכריה הנביא: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

מה זה שלוש השְׁבוּעוֹת (נא לא לבלבל עם "שלושת השבועות" בין י"ז בתמוז לט' באב), ואיך הן קשורות לוויכוח על הקמת המדינה? מדובר בדברי אגדה בתלמוד (שלא נפסקו להלכה) המתארים מעין "חוזה" שה' קבע לתקופת הגלות: הגויים ישעבדו את עם ישראל אבל לא יותר מדי, וליהודים אסור להשתחרר מהגלות ("לעלות בחומה") ללא רשות. מהם המקורות?

ב"שיר השירים", בשלושה מקומות שונים, מופיע הפסוק (בשינויים קלים): ”הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ”. מה פירוש האיסור לעורר את האהבה לפני הזמן? בתלמוד (כתובות קי"א א) רבי יוסי ברבי חנינא דרש: "שלש שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי." – זה ה"חוזה" המדובר.

השבועות הללו לא היו ב"מרכז הבמה", עד ש… בא "הרבי מסאטמר", הרב יואל טייטלבוים. בין הרבנים החרדים שהתנגדו להקמת המדינה, הרבי מסאטמר שייך למעטים שבנו תשתית תיאולוגית מסודרת לאנטי-ציונות, ובמרכזה העניין של "שלוש השבועות". לשיטתו, הציונים עברו על השבועות בכך שהקימו את המדינה בכוח הזרוע.

אבל אולי בעצם הגיע הזמן לצאת מהגלות, ולכן אין תוקף לחוזה? האם היציאה מהגלות אמורה להתרחש בהסכמה של אומות העולם, או נגד רצונן? על כך אפשר לקרוא כאן.