לפי לוח השנה העברי, חג השבועות תמיד חוגגים בו' בסיוון. התורה לא מזכירה תאריך מסוים, אלא קובעת שהחג חל ביום ה 50 של "ספירת העומר". לפי דעת החכמים, ספירת העומר מתחילה למחרת חג הפסח, כלומר מט"ז בניסן. בגלל שבניסן יש תמיד 30 ימים, ובאייר שבא אחריו תמיד 29 ימים – יום ה-50 יחול תמיד בו' בסיוון. לכן בימנו התאריך העברי של החג קבוע, למרות שאין לו ציון מפורש בתורה.

לחג השבועות יש כמה שמות. אנו מזהים אותו קודם כל כ"חג מתן תורה". אך התורה עצמה לא מספרת לנו שמתן תורה היה בשבועות! בתורה הוא מופיע כחג חקלאי, המכונה "חג הקציר" ו"יום הביכורים". אמנם בתלמוד (יומא ד ב) מובא בשם רבי יוסי הגלילי: "בששה בחודש ניתנה תורה לישראל", כלומר מעמד הר סיני היה ביום השישי (ו') של חודש סיוון, שהוא בדיוק תאריך חג השבועות. אז למה התורה "מתעלמת" מלקשר את החג עם מעמד הר סיני?

הסבר מעניין ניתן ע"י המהר"ל מפראג בספרו "תפארת ישראל" (פרק כז). המהר"ל מזכיר שם שהתורה ניתנה לנו בצורה כפויה, או בלשון חז"ל בתלמוד (שבת פח א) "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית". כותב המהר"ל שם: "ואף כי אנו אומרים זמן מתן תורתנו, היינו משום שקבלנו התורה בעצמנו, ואמרנו נעשה ונשמע, אבל מכל מקום השם יתברך הנותן התורה היה כופה ההר עליהם שיקבלו התורה בעל כרחם, מפני שהיא עול עליהם. ואיך יכתוב בתורה זמן מתן תורה, שנתן השם יתברך בגזרתו על האדם." עם כל החשיבות של מתן התורה לישראל, היה באירוע הזה אלמנט של שלילת חירות האדם. בגלל הפגם הזה, לא מזכירים את מתן התורה בהקשר של החג!

הפירוש מלמד אותנו שיעור חשוב על חשיבות מושג החירות בחשיבה היהודית.

לכאורה, יש תשובה פשוטה: על מנת להוציא את בני ישראל ממצרים. אך במחשבה שניה: האם באמת היה בכך הכרח? וכי לא ניתן היה לגרום לכך שהיציאה תתרחש בדרך נס, ללא סיפור המכות? לכן הגיוני להניח שהמכות נועדו בעיקר למצרים ולא ליהודים. בזמנים ההם מצרים הייתה המעצמה החזקה בעולם. אך היה בה חסרון מוסרי אדיר: המשטר היה מבוסס על עבדות, והחירות הייתה חסרה. "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם." (שמות ז ה) – המטרה בכל התהליך היא להשפיע על מצרים!

ה' משקיע מאמץ עצום בלשכנע את פרעה (שעומד בראש פירמידת השלטון) לשחרר את בני ישראל מרצונו, כלומר מתוך הבנתו שזה הדבר הנכון לעשות. בכיוון הזה הולך הרב עובדיה ספורנו בפירוש לפסוק: (שמות ט יב): "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה." למה ה' מחזק את לב השליט? לפי ספורנו, ה' לא שולל מפרעה את חופש הבחירה, אלא להיפך: "חיזוק הלב" גורם לכך שפרעה חזק דיו לא לוותר מתוך פחד: "וארצה שלא יעשה זה מיראת ידי החזקה". ה' מביא את המכות, ומצפה שפרעה ישתכנע באמת בכך שיש צורך לשחרר את בני ישראל, מתוך הכרה שזה מעשה ראוי ולא בגלל יראה.

זה אכן קרה. פרעה מקבל את הטיעונים ומשחרר את עם ישראל לדרכו. (אחר כך הוא מחליט לרדוף אותם, אך זה כבר סיפור אחר). האם אנו באמת היינו זקוקים לכך שהאיש החזק בעולם בזמנו ישתכנע, על מנת להיגאל? כתבנו כאן שאכן מדובר במשהו שחוזר על עצמו: עם ישראל יוצא לחירות ברשות האומות.

בהגדה של פסח יש פסקה שמתחיל במילים "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ". אבל מי זאת "היא"? המשפט עצמו לא מגלה לנו, אז צריך לדפדף קצת לאחור.

בפשטות, "היא" זו ההבטחה: תסתכלו בפסקה הקודמת בהגדה, היא מתחילה ב"ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא". מדובר בהבטחה שה' נתן לאברהם אבינו ב"ברית בין הבתרים". לאברהם נאמר שצאצאיו אמנם ישתעבדו לעם אחר (כפי שאכן קרה במצרים), אך אחרי השעבוד מובטח להם שייצאו לחופשי וייגאלו. וכך המשך השיר מחבר את סיפור יציאת מצרים עם הצרות (וגם ההצלות) שקרו במהלך הדורות:

אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם

הצרות של היהודים במגילת אסתר מתחילות בדיוק מהנקודה הזאת: מרדכי מסרב להשתחוות להמן כהוראת המלך אחשוורוש. מכאן בא כעסו של המן, שהוגה את ה"פתרון הסופי" בגרסה הפרסית. במבט ראשון אנו רואים במרדכי יהודי אמיץ וגאה, שלא הסכים להשפיל את עצמו מול המן הרשע. אך האם מרדכי נהג נכון? בהלכה יש עקרון של "דינא דמלכותא דינא": חייבים לציית לחוקי השליטים הגויים, אלא אם מדובר בציווי לעבור על מצוות התורה. אך בתורה אין איסור להשתחוות לאדם חשוב (התורה אפילו מספרת לנו שיעקב אבינו השתחווה לעשיו אחיו).

כמו בהרבה נושאים, המגילה לא מגלה לנו את הסיבה להתנהגות מרדכי. יש מדרש (אסתר רבה ו ב) שאכן הולך בכיוון של איסור דתי: המן "חקק עבודת כוכבים על לבו" – כלומר תלה על גופו חפץ של עבודת אלילים, ולכן מעשה ההשתחוויה הפך לאיסור. אבל המגילה לא מדברת על כך, ויש במדרשים גם הסברים אחרים, כגון יריבות אישית או אפילו פוליטית בין מרדכי להמן. פרופ' יונתן גרוסמן בשיעורו בנושא מעלה אפשרות מעניינת: יתכן ומרדכי לא נהג בהפגנתיות (כפי שאפשר היה לדמיין) אלא רק ניסה להתחמק מהמן על מנת שלא יצטרך לכרוע בפניו. אלא שהזהירות לא עזרה לו: ברגע שהדבר נודע להמן, "וימלא המן חמה" על מרדכי ועל עמו.

כמו תמיד, ריבוי ההסברים הסותרים רק מעצים את התעלומה שהמגילה משאירה לנו. אז כל אחת ואחד יחליט לעצמו: האם מרדכי נהג בחוכמה כיאה ליהודי, או אולי ביהירות שסיכנה את כל יהודי האימפריה הפרסית. לא קל חיות בגלות. האם זה היה מתוך בחירה? על כך בהמשך.

"שנה מעוברת" בלוח העברי היא שנה בה יש שני חודשי אדר: אדר א' ואדר ב'. מתוך המחזור של 19 שנים, 7 שנים הן "מעוברות", והשאר רגילות. אז כשרוצים לציין בשנה מעוברת תאריך מסוים מחודש אדר, האם לבחור באדר א' או ב'? מתברר שיש מנהגים שונים מסביב לכך: כפי שמופיע בפניני הלכה, שיטת האשכנזים הוא לציין את יום הפטירה ("יארצייט") של אדם בחודש אדר הראשון, בעוד שהספרדים נוהגים באדר השני דווקא. אם כן, מתי לציין את חג הפורים?

התלמוד (מגילה ו ב) מספר שאכן הייתה מחלוקת בין החכמים בסוגיה, אבל ההלכה נקבעה לפי דעתו של רבן שמעון בין גמליאל: חוגגים פורים באדר ב'! וכך נוהגות כל קהילות ישראל. הסיבה לפי התלמוד: "לסמוך גאולה לגאולה": ראוי שחג הגאולה של היהודים בפרס (פורים) יהיה קרוב לחג גאולת מצרים (פסח). בגלל שפסח חל בחודש ניסן, מציינים את פורים באדר השני שאחריו בא ניסן.

וברוח ימינו, אפשר לזהות שרשרת של 3 חגי הגאולה: פורים (אדר), פסח (ניסן) ויום העצמאות (אייר), ועל זה נאמר (קוהלת ד יב): "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק".

מכירים את השיר "חד גדיא" שנהוג לשיר בסוף סדר פסח? השיר על הגדי שלא עשה רע לאף אחד, עד שבא חתול ואכל אותו סתם ככה בלי סיבה, ומשם התחילה השרשרת של פגיעות ורציחות? יש פירוש נחמד שהודפס בהגדה של פסח שאני משתמש בה, עם הביאורים של הרב עדין שטיינזלץ ז"ל.

הגדי היה טוב, אז החתול שפגע בו היה רע, נכון? ואז הכלב שנשך את החתול – משחק בצד הטובים? אז המקל שהיכה את הכלב הוא רע? אם ממשיכים את השרשרת, מגיעים לכך שמלאך המוות בצד הטובים, והקדוש ברוך הוא בצד הרעים – משהו לא מסתדר כאן!

לכן חייבים לפרש אחרת: ההכלב נושך את החתול לא בגלל השתייכותו ל"מחנה הצדק העולמי", אלא בגלל שזה טבעו להיות רע עם חתולים, וכן הלאה – עד שהקדוש ברוך הוא מחזיר את הצדק למקומו. ניתן להמשיך את הפירוש: ישראל משול לגדי, בעוד ששאר הכוחות בשיר משולות לאומות העולם. מה זה אומר על המלחמות בין האומות?

חג החנוכה מתחבר אצלנו עם הניצחון של המכבים על היוונים, חנוכת המקדש ונס פך השמן. אבל חשוב לזכור בראש ובראשונה את התוצאה המדינית של הניצחון, והיא הקמת המדינה החשמונאית לתקופה משמעותית. הרמב"ם (בהלכות מגילה וחנוכה ג) מדגיש כבר בהלכה א' את ההישג המדיני: "והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני." – החג נקבע לזכר הניצחון והקמת המדינה! רק בהלכה ב' הרמב"ם ממשיך ומתאר את נס פך השמן, על מנת להסביר למה מציינים את חנוכה שמונה ימים דווקא.

הממלכה החשמונאית לא הייתה מדינה אידאלית, מכל הבחינות. השלטון היה מושחת. מלחמות וסכסוכים בין קבוצות פוליטיות ודתיות של יהודים נמשכו בעוצמה, והם גרמו בסופו של דבר לנפילת הממלכה לידי הרומאים. אמנם גזירות היוונים נגד היהדות בטלו ובית המקדש המשיך להתקיים, אך תהליך ההתייוונות לא נעצר. ניתן לראות את זה בשמות של המנהיגים: למכבים מקימי המדינה היו שמות עבריים טהורים, אך במרוצת הזמן נוספו יותר ויותר שמות יווניים. (תמונה מוויקיפדיה)

ואף על פי כן, יהודים דתיים ולא דתיים כאחד ממשיכים בדבקות לחגוג את הקמת המדינה היהודית הלא מושלמת הזאת. מכירים עוד מדינה יהודית לא מושלמת?

כן! לפי המסורת, יהודים בחו"ל קוראים את ההגדה, אוכלים את מאכלי הסדר ושותים ארבע כוסות – שני לילות רצוף! בחו"ל נהוג יום טוב שני של גלויות: החגים מן התורה נמשכים יומיים ולא יום. היסטורית, זה קשור למנהג הקדום לקבוע את ראשי החודשים לפי ראיית הירח בבית דין. מועד ראש החודש היה נקבע בבית הדין בירושלים. אך אמצעי הקשר אז לא היו יעילים במיוחד. לכן לא הייתה ודאות שהידיעה על קביעת תחילת החודש בארץ הגיעה לחו"ל בזמן, ולכן קבעו שהחגים יצוינו יומיים מטעמי הספק.

כמה דברים מעניינים בהקשר זה:

• את ראש השנה נהוג לחגוג יומיים גם בישראל
• יום כיפור גם בחו"ל הוא יום אחד בלבד, בגלל שמסוכן לצום יומיים רצוף.
• התפתחו שמות שונים לשני ימי החג, כגון "שמיני עצרת" ו"שמחת תורה": בחו"ל אלה ימים שונים של אותו החג, בעוד שבארץ שני השמות מתייחסים לאותו היום ממש.
• יש הרבה דיונים בהלכה מסביב לשאלות של מה עושה בן חו"ל בארץ או ישראלי בחו"ל: האם ללכת לפי מנהג המקום, או לפי ארץ המוצא?

המקור לביטוי "סוכת שלום" הוא בברכת "השכיבנו" שנאמרת אחרי קריאת שמע: שם מופיעים הביטויים (בשינויי נוסח) וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ ו הַפּוֹרֵשׂ סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלָיִם.

האם יש לדעתכם אזכור בתנ"ך ל"סוכת שלום"? (רמז: לא בדיוק, אבל יש ביטוי דומה).

מה המשמעות של הביטוי הזה במסורת שלנו? כרגיל אצלנו, כאשר אין תשובה קצרה ותמציתית, יש תשובות ארוכות ומורכבות 😃 – מזמין לקרוא מאמר זה את מי שרוצה להעמיק.