ארכיון תגיות: הסטוריה

תעלומה: המעבר ממשכן למקדש

איך היהודים הגיעו לרעיון של בניית בית המקדש? אם חשבתם שיש על כך ציווי בתורה, אז מתברר שהתורה מצווה אותנו בפרטי הפרטים על… בניית המשכן! מדובר במבנה מתפרק שמתאים מאוד לנדודים במדבר, אין בו קירות אבן והוא לא דומה לבניין. ספר דברים אמנם מדבר על הצורך בריכוז הפולחן במקום קבוע בעתיד: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה."(דברים יב ה). אך אין שם רמז לשינוי האדריכלי שצריך לערוך במשכן.

אך היה גם שלב ביניים: משכן שילֹה. ספר יהושע (תחיל פרק יח) מגלה שלאחר כיבוש רוב הארץ בידי השבטים, יהושע וזקני ישראל מחליטים לבנות משכן קבוע בשילה, ולשים בתוכו את ארון הברית. בתנ"ך לא מופיע תיאור מדויק של המבנה. אך התלמוד (זבחים קיח א) מביא לנו מסורת שמשכן שילה היה "אוהל", כלומר היו לו קירות אבן אך גג בצורה של יריעה. משהו באמצע בין המשכן הזמני של המדבר לבין המקדש הבנוי.

אז איך נבנה המקדש? לפי התנ"ך, היוזמה הראשונית באה מאת דוד המלך: לאחר שהוא כבש את ירושלים, התבסס בה והביא אליה את ארון הברית, דוד פונה אל נתן הנביא: "רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה" (שמואל ב ז ג). אך נתן מקבל חזון מאת ה': עליו למסור לדוד שאינו רשאי לבנות את בית המקדש, אך יהיה לדוד בן ש"הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי…" (שמואל ב ז יג). ה' דוחה את הפרויקט בדור אחד. (הסבר :דוד לא התאים כי אמנם היה צדיק גדול, אך גם איש מלחמות). ואכן, בהמשך שלמה בן דוד יורש את השלטון, מביא את הממלכה לתקופה ארוכה של שלום ובונה את בית המקדש הראשון. דוד אמנם לא זוכה לממש את הרעיון, אך הוא עושה הכנות רבות לפרויקט הבניה.

אז אמנם התורה לא מזכירה את בית המקדש, אך לפי הסיפור הבנייה של המקדש היא בציווי מאת ה' דרך נביא, ויתכן גם שנתן הנביא הדריך את דוד ושלמה איך המקדש אמור להיראות. את אתם מכירים הסבר אחר על הקשר בין המשכן למקדש, מוזמנים לשתף.

תעלומה: למה נפסקה הנבואה?

כשאנו קוראים בפרקי התנ"ך, קיום הנבואה – הדיבור האלוקי עם האדם – נראה כדבר טבעי וכמעט מובן מאליו. אף בתקופת הבית השני היו לנו לפי המסורת שלושה נביאים: חגי, זכריה ומלאכי. אבל משם התופעה נפסקת. אין יותר חזון לנביאים. אמנם קיימת אמונה שהנבואה תחזור בעתיד, אך איננו יודעים מתי ואיך. מדוע קרה השינוי הזה? לא ברור.

לפני הכניסה לארץ, משה רבנו אומר לעם שה' ימשיך לשלוח לו נביאים: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים יח טו). אמנם משה לא מבטיח שהנבואה לא תיפסק, אך הוא גם לא מזהיר שזו תופעה זמנית. קשה מאוד לקבל שהפסקת הנבואה היא בגלל החטאים של ישראל, הרי עברו הרבה דורות מאז. יש מסורת על חכמים ביקשו לבטל "יצר של עבודה זרה בעולם" – באותו הזמן גם הנבואה הסתיימה. אך כל זה עדיין לא מסביר מדוע.

גם אם חסר לנו הסבר תיאולוגי מדויק, קשה להתעלם מכך שמאז ההיסטוריה מתנהלת בנתיב שונה, ללא נוכחות ישירה של הבורא דרך הנבואה, אלא ב"הסתר פנים". אם נקבל את התפיסה שעל האדם לקחת אחריות על העולם – אז יש בכך הגיון. דרך משל, ניתן לדמות את ה' להורה שמחליט להעביר אחריות למתבגר, ולכן לא נכנס לחדרו ולא מעיר הערות גם כשיש "בלגאן" – בתקווה שהצאצא ייקח אחריות על מעשיו. מכירים הסבר טוב מדוע הנבואה איננה? תכתבו לנו.

ומה המקור לביטוי "אין נביא בעירו"? תקראו כאן.

למה אין מסכת על חנוכה?

אמנם מאורעות חנוכה התרחשו לאחר חתימת התנ"ך, אך זה עדיין לא מסביר את מיעוט החומר במקורות המסורתיים על החג הזה. לשם השוואה, לכבוד פורים יש מסכת מגילה במשנה ובתלמוד. אמנם מעשי החשמונאים מתוארים בספרים החיצוניים (ספרי המקבים), אך בספרות חז"ל יש מעט מאוד התייחסות לחנוכה, ואף זאת אגב דיון בסוגיות אחרות. מדוע?

גם החכמים לאורך הדורות תהו על כך. כאן מובא המאמר של הרב קוסמן שמביא קשת רחבה של הסברים. יש מסבירים שלרבי (מסדר המשנה) הפריע שהחשמונאים – שהיו כידוע כוהנים – תפסו את המלוכה ששייכת לשבט יהודה. יש התולים את ההשמטה בפחד מנקמת הגויים על פרסום ניצחון היהודים. קיימת דעה שמסכת חנוכה אכן נכתבה, אך היא לא נכללה במשנה ובסוף לא הגיעה לידנו.

אך ההסבר המרתק ביותר לדעתי נותן הרב אשכנזי ("מניטו") בשיעורו על "נר מצווה": "אבל אחת מהסיבות [היא] שאותה מלחמה, בין יוון לעם ישראל, לא נגמרה. זה עוד לא נגמר". איך להבין זאת? יוון העתיקה מייצגת תרבות משמעותית שהביאה לאנושות הישגים אדירים בהרבה תחומים: פילוסופיה, מתימטיקה, אמנות. אך דרכם של היוונים מבוססת על החקר הטבע והשכל הטבעי, בעוד שעם ישראל רואה את העולם דרך הפריזמה של הנבואה והמוסר. במובן הזה, המאבק התרבותי בין "יוון" ל"ישראל" לא הסתיים וממשיך בימנו (ולא בהכרח בדרך של התנגשות צבאית). לפי הפירוש של "מניטו", החכמים שלנו הרגישו זאת, ולא כתבו את המסכת על חנוכה מתוך הבנה שטרם הגענו לפרק האחרון בסיפור המאבק. דפי ההיסטוריה עדיין נכתבים.

מהו החידוש הגדול של הרב קוק?

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935) נתפס בציבור כאבי הציונות הדתית. אך מה בעצם הוא חידש? אפשר להבין זאת רק על רקע התהליכים שהעם היהודי עבר במהלך חייו. מהחצי השני של המאה ה-19 אנו מזהים תהליך של חילון מואץ: יהודים בהמוניהם נוטשים את המחויבות להלכה. הרבנים מגיבים ב"הגבהת החומות": הפרדת הקהילות, החמרה בפסיקת ההלכה, התרחקות מעולם המדע וקשרים עם הגויים. במקביל, הוקמה התנועה הציונית הפוליטית. רוב הרבנים (לא כולם) התנגדו לציונות, משיקולים אימוניים או מתוך רתיעה מתנועה שמנהיגיה לא היו יראי שמיים.

הרב קוק עצמו מתאר את העולם היהודי של זמנו ב"שמונה קבצים" (א ג): "שלשה כחות מתאבקים כעת במחננו… הקודש, האומה, האנושיות, אלה הם שלשת התביעות העיקריות…". במילים שלנו: "קודש" – הרעיון הדתי-אורתודוקסי, "האומה" – הציונות, "האנושיות" – ערכים אוניברסליים, חילון וסוציאליזם. היינו מצפים מרב שיאמר לנו שה"קודש" ינצח. הרב קוק מפתיע ומספר לנו שנדרשת סינתזה ולא ניצחון: "יהיו המניות של ההרכבה הזאת איך שיהיו, יהיה חלק אחד תופס מקום יותר עקרי, אצל איזה יחיד או אצל איזה ציבור, אבל לא נמצא ולא נוכל למצא שום צורה של חיים שלא תהיה מורכבת משלשתם." כל זאת לא מתוך רצון לפשרה לשמה, אלא מתוך ראיה שזו הדרך הנכונה לעם שלנו לפי התורה!

איך ניתן להגיע לכך? הרב קוק ניווט את דרכו באמצעות רעיון חשוב: הפתרון לאתגרי הזמן אינו במגננה ובדחיה, אלא עובר דרך ההכרה בערך של הרעיונות החדשים, ובנייה של קומה תורנית גבוהה יותר על בסיס האינטגרציה עם הטוב שיש בחידושים. וכך הוא כתב באגרת קלד: "ובכלל זהו כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לא דווקא לסתור אותה, כ"א לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על ידה, ובעבור ההתרוממות הזאת הדעות מתגלות, ואח"כ כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא בטחון להילחם עליה ג"כ". דווקא מתוך אמונה ובטחון, במלחמת הדעות ראוי לבנות קומה של "ארמון התורה" מעל השיטה המתנגדת, ולא לעסוק בדחיה.

איפה זה תופס אותנו? הרב קוק אמנם השאיר לנו ספרים, אגרות וגם תלמידים ממשיכי דרכו, אך אין בידנו "מתכון" להצלחה. ואולי גם לא הגיוני שיהיה כזה. אך הרב התווה דרך תורנית חדשנית של התמודדות מול אתגרי הזמן, בה רבים הולכים גם בימינו. ואגב, האם הרב קוק הושפע מרעיונות הדיאלקטיקה? תקראו כאן.

רבני ארץ ישראל, התאחדו! (לשם חידוש סמיכת החכמים)

מסכת אבות במשנה מתחילה במשפט: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". יש לנו מסורת על העברת התורה מרב לתלמיד, בדרך של "סמיכת חכמים" שמתחילה במשה רבנו: חכם שהוא בעצמו קיבל "סמיכה" מרבו – מעביר אותה באופן רשמי לתלמידיו הראויים. וכך נמשכה השרשרת… עד היא נחתכה בתקופת הכיבוש הרומאי. למרות מסירות הנפש של החכמים, הרדיפות הצליחו לגרום להפסקת הסמיכה. וכך במצב בו כבר לא היו חכמים "סמוכים", לא היה ניתן להמשיך הלאה. יש לכך גם השלכות משפטיות-הלכתיות: אמנם ניתן למנות דיינים "לא סמוכים" לבתי דינים, אך סמכותם לדון מוגבלת. האם יש תקווה לתיקון?

אמנם התלמוד רק מתאר את המצב של הפסקת הסמיכה, ולא מביא פתרון. אך הרמב"ם בפירושו למשנה מציע רעיון מהפכני ולכאורה גם מעשי: "ויראה לי, כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש, ובלבד שיהא זה בארץ ישראל כמו שזכרנו, הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך, ויסמוך הוא אחר כן מי שירצה." כלומר, אם כל הרבנים בארץ ישראל ימנו ראש ישיבה מוסכם, אז ניתן לראות בו "סמוך" שיסמוך אחרים, באופן הזה שרשרת הסמיכה תבוא על תיקונה. רק "דבר קטן" נדרש: שהרבנים יגיעו להסכמה. נשמע לכם קל לביצוע?

ההצעה של הרמב"ם לא נשארה בתיאוריה. במאה ה-16, קבוצה חשובה של רבני צפת מינו את רבי יעקב בירב בתור ה"סמוך", והוא בתורו העניק סמיכה למספר חכמים גדולים. שלא במפתיע, קמה התנגדות למהלך, בעיקר מצד רבה של ירושלים באותה התקופה, רבי לוי בן חביב. בגלל שלא הייתה הסכמה כאמור, מהלך הסמיכה דעך, גם אם נמשך עוד כמה דורות. מאז ועד היום היו עוד מספר ניסיונות (כולל לאחר הקמת מדינת ישראל), אך אף אחד מהם לא הצליח להביא את הרבנים להסכמה. ואולי זה עוד יקרה?

האם היהודים הם באמת בעלי ריב ומחלוקת? כתבתי כאן על דעת המהר"ל מפראג בעניין.

לימוד תורה "לִשְׁמָה": יסוד החשיבה החרדית-ליטאית

במשנה (אבות ו א) נאמר: "רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה". אלא שהמשנה לא מסבירה את המונח "לִשְׁמָה", ונאמרו עליו פירושים רבים במהלך הדורות. אנו ננסה להבין את הפירוש של גדול תלמידיו של הגאון מווילנה, הרב חיים מוולוז'ין. חשוב להבין את הרקע ההיסטורי. הגאון מווילנה היה המתנגד החריף ביותר לתנועת החסידות שקמה בימיו. בדורו של הרב חיים, הפיצול בין "החסידים" ו"המתנגדים" [לחסידות] ביהדות מזרח אירופה הפך לעובדה. בספרו "נפש החיים", רב חיים מתאמץ לנסח את ה"מניפסט המתנגדי" ולתת לו נימוק תורני.

החסידים הדגישו את הצורך לעבוד את ה' בדבקות והתלהבות, ולשיטתם, אין ערך בקיום התורה ללא המרכיבים הללו. בשער ד' של "נפש החיים", המחבר קודם כל יוצא נגד הפירוש של "לִשְׁמָה" בתור "בדבקות", ונגד אלה "שסוברים בדעתם שעסק התורה בלא דביקות אין כלום וללא שום תועלת ח"ו". ואם לא הדביקות, אז מה כן? בתחילת פרק ג' הוא כותב כך "בפשטות": "אבל האמת כי ענין לשמה פירש לשם התורה." לימוד לשם הלימוד. חשוב להבין מה הרב חיים לא כותב לנו: לימוד התורה לא נועד לטהר את המחשבה, או להפוך את הלומד לאדם יותר מוסרי, או לפסוק הלכה מדויק יותר, או לקיים מצוות באופן ראוי יותר. עצם העיסוק בלימוד לשם הלימוד הוא המטרה (ולכן הדביקות לא קריטית).

אפשר לראות בכך את הבסיס הרעיוני של התפיסה החרדית-ליטאית של הזמן הזה. בימיו של הרב חיים לא הייתה קיימת חברה שלמה ש"תורתם אומנותם": בישיבה שהוא הקים למדו עילויים. אך היסודות של "חברת הלומדים" החרדית שהוקמה ע"י החזון איש עם קום המדינה – הונחו כבר אז, עם הרעיון שלימוד התורה כשלעצמו נמצא במרכז עולמו של יהודי.

ומה קרה כשהחזון איש ודוד בן גוריון נפגשו? תקראו כאן.

האם נס חנוכה היה שמונה ימים?

אנו מדליקים נרות שמונה ימים לכבוד נס פך השמן. מאחורי המנהג הזה מסתתרת שאלה למדנית: אם המכבים מצאו פך שאמור היה להספיק ליום אחד בלבד, אך קרה נס והשמן דלק שמונה ימים – אז בעצם היו רק שבעה ימים של נס, ולא שמונה? שאלה זו נקראת "קושיית בית יוסף", והיא מופיעה כבר בספר "בית יוסף" של מחבר ה"שולחן ערוך", רבי יוסף קארו מהמאה ה-16.

חכמי ישראל במהלך הדורות נתנו הרבה תשובות לשאלה. הספר הזה מתיימר להציג 500 תשובות. ההסבר הטכני הפשוט ביותר: המכבים שפכו את כל השמן בבת אחת והדליקו את המנורה, אך הנס היה בכך שהשמן בער לאט מהרגיל, והקצב הניסי של צריכת השמן נמשך כל שמונת הימים – ולכן נכון לומר שכל שמונת הימים הם ימי הנס! או בלשונו של המהר"ל מפראג בספרו "נר מצווה": "אבל לא קשיא [קשה] , כי נתנו הכל במנורה, וכל יום ויום נדלק שמינית מן השמן, והיה נס בכל יום ויום"

אך יש גם כיוון אחר לגמרי: ניתן לומר (ראו למשל באתר חב"ד) שאמנם נס פך השמן אכן נמשך רק שבעה ימים, כפי ההסבר בהתחלה. אז מה בעצם חוגגים ביום השמיני? את הדבר הכי גדול: את הניצחון הצבאי של המכבים על היוונים. חג החנוכה לא נקבע רק על נס שקרה במקדש, אלא בראש ובראשונה לכבוד הקמת המדינה היהודית ע"י בית חשמונאי. כתבנו על זה כאן. יום אחד על הניצחון, שבעה ימים של נס – שמונה ימי חנוכה בסך הכל.

מלך יהודה שנתן השראה לחזון פיתוח הנגב של בן גוריון?

הפסקה הבאה היא קטע ממאמרו של דוד בן גוריון "משמעות הנגב" (תוך שהוא מצטט את פסוקי התנ"ך):

"מכל הדמויות המדיניות בתנ”ך אין אף אחד הקרוב לרוח זמננו – כעוזיהו מלך יהודה. הוא הבין [שיש] לחזק את צבאו, לשכלל אימונו וזיונו: “וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל-הַצָּבָא, מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים, וְשִׁרְיֹנוֹת, וּקְשָׁתוֹת–וּלְאַבְנֵי, קְלָעִים. וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב, לִהְיוֹת עַל-הַמִּגְדָּלִים וְעַל-הַפִּנּוֹת, לִירוֹא בַּחִצִּים, וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת.” (דברי הימים ב’ כ”ו י”ד-ט”ו) – זה היה “חיל התותחנים” הראשון בתולדות יהודה וישראל. “וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד-לְמֵרָחוֹק, כִּי-הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי-חָזָק.” בעזרת צבא מאומן ומזוין זה הרחיב עוזיהו גבולי מלכותו במערב ובמזרח: ”וַיֵּצֵא וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּפְרֹץ אֶת חוֹמַת גַּת וְאֵת חוֹמַת יַבְנֵה וְאֵת חוֹמַת אַשְׁדּוֹד וַיִּבְנֶה עָרִים בְּאַשְׁדּוֹד וּבַפְּלִשְׁתִּים."… אולם מלך גבור ונבון זה לא הסתפק בכיבושי-חרב. הוא הבין שעליו לפתח הארץ, להרחיב התיישבותה, ולהפריח השממה. “וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר, וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים–כִּי מִקְנֶה-רַּב הָיָה לוֹ, וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר; אִכָּרִים וְכֹרְמִים, בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל-כִּי-אֹהֵב אֲדָמָה, הָיָה”."

גם בנאומו "חזונה של אילת" בן גוריון רואה את עוזיהו המלך כגדול מכל המלכים מהתנ"ך שהרחיבו את גבול המדינה עד אילת, אפילו בהשוואה לשלמה המלך! קל להבין למה עוזיהו המלך התחבר כל כך לחזונו של בן גוריון. אמנם עוזיהו לא זכה להקים מדינה כבן גוריון – הוא ירש את כס המלוכה מאביו, אמציה המלך. אך עוזיהו זכה למלכות ארוכת שנים ויציבה, תוך שהוא מצליח להרחיב את גבולות הממלכה. וכפי שמדייק בן גוריון, לא מדובר בכיבוש צבאי בלבד, אלא בבניה חסרת תקדים ברחבי הממלכה, כולל בירושלים: "וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ וַיְחַזְּקֵם".

אולי היינו רוצים שמלך כה גדול יסיים את ימיו בצורה טובה. אך ספר דברי הימים מספר לנו אחרת, והכל בגלל שעוזיהו לא שמר על עקרון הפרדת הרשויות (כפי שהיה נהוג בימיו). עוזיהו החליט להקטיר קטורת בבית המקדש, תפקיד השמור לכוהנים. על כך נענש ע"י ה' בצרעת, ונאלץ לפרוש מהמלוכה, ולעבור למקום מבודד עד יום מותו. ואולי כאן אפשר למצוא קווי דמיון בין עוזיהו לבן גוריון: גם בן גוריון נאלץ לפרוש מפוליטיקה, ועבר בסוף חייו למקום מבודד יחסית.

ספר נגד אנטישמיות מלפני אלפיים שנה?

כן! בסוף המאה ה-1 לספירה, ההיסטוריון היהודי-רומי יוסף בן ממתיהו (או בשמו הרומי: יוספוס פלאוויוס) כתב ספר "נגד אַפְּיון" שכל כולו מוקדש להדיפת הטענות של האנטישמים בני זמנו. הספר מתמודד עם ההכפשות של סופר בשם אַפְּיון שחי בזמנו של המחבר בעיר אלכסנדריה (היום מצרים), אך גם עם טענות שונות של שונאי יהודים מעמים ודתות שונות. בהקשר זה, קשה להתעלם מכך שחלק מהיסודות והרעיונות מאחורי שנאת היהודים המודרנית כבר נמצאים בכתבי שונאינו מהעולם העתיק.

חלק נכבד מהדיון עוסק בטענות הזיוף של ההיסטוריה היהודית: מבקרנו ניסו לסתור את היותנו עם עתיק בעל היסטוריה מפוארת, ולטעון שאנו עם חדש שממציא סיפורים על העבר (בין השאר, על בסיס הטענה שאין אזכור של יהודים בספרי היסטוריה מסוימים). ענף אחר של ביקורת הופנה כלפי הדת היהודית שהוצגה באור מגוחך: טענו שליהודים אין אמונה (הרי הם לא מכבדים את האלים המקובלים!), שמשה רבנו היה מכשף ורמאי, שבבית המקדש עבדו לפסל של ראש חמור. יהודים הוצגו כאנשים רעים שלא מכבדים את ה אלים, השליטים ואת בני האדם האחרים – כאשר למנהגי הדת שלנו ניתן פירוש מעוות שתומך בטענות אלה.

יוסף בן-מתתיהו עובד קשה על מנת להתמודד עם טענות אלה. הוא ננתח את הטעויות, מביא מקורות משלו וגם מסביר על מנהגי עמו ודתו. מתוך דבריו ברורה מגמתו להפריך את השקרים ולשים את האמת לפני הכל. איננו יודעים האם הוא הצליח לשכנע מישהו בצדקת דרכו. אך בחלק א' פרק ו' הוא כותב על שאיפתו: "אולם בדבר אבותינו … לכתוב את המעשים לזיכרון וצוו על המלאכה את הכוהנים הגדולים ואת הנביאים – והכתבים נשמרו עד ימינו אלה בּדיוק רב, ואם מותר לי להעז בדברי – עוד ישׇׁמרו (לדורות)את כל זה אנסה לבאר בקצרה". בזה לפחות יוסף בן מתתיהו צדק: כתבי הנביאים והכוהנים נשמרו להרבה דורות אחרי ששונאי היהודים החלו להשמיץ אותם.

האם מותר לנו לקבוע את לוח השנה והחגים?

ידוע שבימים עברו ראשי החודשים נקבעו לפי ראית הירח בשמיים, כאשר העדים שראו את הירח הצעיר היו מגיעים לבית הדין, והדיינים היו שומעים את העדויות ומכריזים על ראש החודש. כמובן, החלטה זו קובעת גם את ימי החגים, כולל יום כיפור (שהוא העשירי בחודש תשרי). ומה אם בית הדין טועה? מעשה כזה תואר במשנה (ראש השנה ב ח): שרבן גמליאל (שהיה נשיא בית הדין) קיבל עדות שלא תיתכן מבחינה אסטרונומית. רבי יהושע חלק על הקביעה של הנשיא, אך רבן גמליאל כפה את דעתו על רבי יהושע.

מה ההסבר לכך? בתורה (ויקרא כג ד) נאמר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם." והחכמים דרשו: במקום אֹתָם תקראו אַתֶּם (שינוי בניקוד). אַתֶּם תקראו את המועדים! לבית הדין ניתנת הרשות לקבוע את לוח השנה, וגם אם טעו – חייבים לקבל את הסמכות של בית הדין בנושא.

בימנו כבר לא נוהגים את מנהג קידוש החודש לפי הלבנה, אלא משתמשים בלוחות שנה "מוכנים מראש", כאשר יש כללים לקביעת יום ראש השנה (א' בתשרי) לפי מולד הירח האסטרונומי. אגב, הבעיות לא נגמרו בכך: במאה ה-10 בזמנו של הרב סעדיה גאון הייתה מחלוקת בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל על קביעת ראש השנה. כך או כך, בשורה התחתונה בני האדם הם שקובעים את לוח השנה הסופי.

איך אפשר להבין זאת מבחינה אמונית? ניתן לעשות השוואה בין קביעת השבת למועדים. שבת היא זכר למעשה בראשית בו אדם כמובן לא היה שותף, ולכן אין לנו "מילה" בקביעת יום השבת. לעומת זאת, החגים הם זכר למאורעות בהם האדם נטל חלק (גם ביציאת מצרים עם ישראל ומנהיגיו עשו מעשים!). אז אמנם נצטווינו בתורת ה' על ה"מסגרת" של המועדים, אך מתוך השותפות במעשה ניתנה לנו הזכות לקבוע את המועד המדויק בעצמנו.

כתבנו כאן על משימת האדם בעולם. ואיך יום העצמאות משתלב בתפיסה הזאת?