ארכיון תגיות: גאולה

משיח ואליהו: שת"פ בהנהגה בזמן הגאולה

מי יוביל את ישראל בזמן הגאולה העתידית? יש לנו מסורת על מלך המשיח מצד אחד, ועל בוא אליהו הנביא מצד שני. איך תיראה ההנהגה? המהר"ל מפראג בפרק נ"ג של "נצח ישראל" מציע גישה מעניינת שמשווה את הגאולה לעתיד לבוא מול גאולת מצרים. משה רבנו כידוע הוביל את העם ביציאת מצרים, אך למה היה צורך גם בשיתוף אהרון אחיו בתהליך? או בלשונו של המהר"ל: "ולכך מה שתמצא בגאולה ראשונה [מצרים] שהיו הגואלים שניים, שהם משה ואהרן, אל תאמר כי היה זה במקרה."

מתברר שביציאת מצרים לא היה מספיק לאחד את העם רק ע"י המנהיגות של משה, אלא היה הכרח גם בפעולה המחברת את חלקי העם: "כי על ידי אהרן נתקשרו ולא היה פירוד ביניהם, ומשה היה מלך להם". התפקיד של אהרון היה ביצירת החיבור הזה: "וכנגד זה היה אהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום בין איש לחברו" – וזה לפי המשנה באבות (א יב), בה הילל מתאר את אהרון כ"אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה". משה, כמנהיג הדור וכנותן התורה, לא היה יכול לדאוג לאהבה ולשלום טוב כמו אחיו.

המהר"ל ממשיך: "לעתיד תהיה הגאולה גם כן על ידי שניים, האחד הוא המלך המשיח, שהוא יהיה מאחד ישראל… כמו שהיה משה… והשני אליהו, שלא יהיה ענינו, רק לחבר ולקשר ולסדר את ישראל הכל בחיבור אחד". למרות שאליהו בחייו היה אדם קפדן וקשה, יש מסורת על כך בבואו לפני הגאולה הוא יבוא לפתור את המחלוקת בעם, או כדברי חכמים על משימתו של אליהו: "לקרב אבל לא לרחק", "להשוות המחלוקת", "לעשות שלום ביניהם".

כנראה שקשה למנהיג להיות רגיש לחיבור בין חלקי העם, ולכן להתחלק בשלטון עם מנהיג נוסף שהוא בעל יכולות החיבור ויישוב המחלוקות. מסכימים?

תקע בשופר גדול לחירותנו: מי היוזם של קיבוץ הגלויות?

אנו אומרים בתפילה: "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ, וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ, וְקַבְּצֵנוּ מְהֵרָה יַחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ". מהי אותה התקיעה בשופר המבשרת את קיבוץ הגלויות? לכאורה, התפילה מופנית אל ה', אז אולי עלינו היה להמתין עם העלייה לארץ עד שה' בעצמו יתקע בשופר ויקרא לנו? אבל רגע, לרוב הטקסטים של התפילה יש מקור בתנ"ך, אולי כדאי לבחון אותו?

בנבואת ישעיהו (כז יג) נאמר: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ͏ִם." לפי הנביא, קול השופר יישמע לפני שהיהודים יחזרו לארץ. אך בפסוק נאמר "יִתָּקַע" – כך שלא ברור בעצם מי יהיה התוקע, כאילו השאלה הזאת נשארת פתוחה להכרעה בעתיד. ואולי הזמן שלנו הוא העתיד?

וזה המשפט המפורסם שכתב אחד מ"מבשרי הציונות", הרב צבי קלישר ב"דרישת ציון": “גאולת ישראל אשר אנחנו חוכים לה, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה’ יתברך משמים ארץ, או ישלח משיחו לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ..כי אם מעט מעט תבוא גאולת ישראל.. כי ראשית הגאולה על ידי התעוררות רוח נדיבים ועל ידי רצון המלכויות”. ההבנה שהתקיעה הגורלית יכולה לבוא מתוך התעוררות העם לרעיון הציוני – הכריעה את מהלך ההיסטוריה שלנו.

רוצים לקרוא מה בין הרצל למבשרי הציונות?

הרב קלישר כתב "מעט מעט תבוא גאולת ישראל", היום נהוג לומר בארמית "קמעא קמעא".

למה סוכת דוד "נופלת"?

בימי חג הסוכות נהוג להכניס תוספת לברכת המזון: "הַרָחֲמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת.". אז למה הסוכה נופלת? המקור לביטוי הוא אצל עמוס הנביא: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם." (עמוס ט, יא). רש"י מפרש: "אחרי בא עליהם כל אלה, יבא יום ההוא המוכן לגאולה ובו אקים סוכת דוד הנופלת, [לפי תרגום יונתן] מלכות בית דוד". עמוס מנבא שלאחר הצרות שיהיו, ה' יחזיר את מלכות בית דוד מנפילתה.

המהר"ל מפראג בספרו "נצח ישראל" (פרק לה) לוקח את הפירוש לכיוון שונה במקצת: נצחיות עם ישראל. הוא מסביר: "הבית כאשר נופל, נתבטל ענינו הראשון שהיה לו. ואם חוזר לבנות, הוא בית חדשהבית כאשר נופל, נתבטל ענינו הראשון שהיה לו. ואם חוזר לבנות, הוא בית חדש. וכן מלכות בית דוד, שהוא עומד להקמה אחר נפילת המלכות, נקרא המלכות "סוכת דוד הנופלת". לכאורה, הבית הרבה יותר חזק מסוכה. אך בניגוד לבית שנהרס ולא קם עוד, טבע הסוכה הוא שמקימים אותה מחדש כל פעם גם אחרי הנפילה, וזה מסמל את נצחיות מלכות בית דוד.

וכך גם עם ישראל כולו, שחווה נפילות רבות אך מטבעו מצליח לקום ולצמוח מחדש. בלשון מגילת העצמאות: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי." הסוכה שנופלת היא זו שממשיכה להתקיים.

ראש השנה: גם חג החירות?

ראש השנה מופיע בתודעה היהודית בעיקר כיום הדין. מעניין שאין הדבר מצוין במפורש בתורה, שם ראש חודש תשרי מוזכר כ"שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" ו"יוֹם תְּרוּעָה" שהמלאכה אסורה בו. המושג "ראש השנה" מופיע במשנה (ראש השנה א ב), ושם כבר מופיע המוטיב של יום הדין, או בלשון המשנה "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן". אך מדובר בדרשה של חז"ל על פסוק בתהילים.

אך פחות ידוע שאבותינו זכו בחירות בראש השנה. התלמוד (ראש השנה יא א) מספר ש"בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים". אמנם יציאת מצרים קרתה כידוע בניסן, אך לפי מסורת התלמוד העבודה הפיזית של היהודים לטובת המצרים נפסקה כחצי שנה קודם לכך, בראש חודש תשרי. מאותו הרגע, העבדות המעשית נגמרה, אך העם המתין עוד כמה חודשים לגאולה.

הסוף לעבדות?

אז יש לנו לא רק את הדין אלא גם קצת מהחירות בראש השנה.

האמת נעדרת בימות המשיח?

יש לנו מסורות רבות על "חבלי משיח", צרות שצפויות לנו בזמן הגאולה. בתלמוד (סנהדרין צז) החכמים עוסקים בנושא הזה, ואמרים כך על מה שעתיד להתרחש אז: והאמת תהא נעדרת, שנאמר: "ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל" (ישעיה נט, טו). איך להבין זאת? האמת הכוונה היא (כפי שמייחסים להשקפה של פוסטמודרניזם) שהאמת לא תהיה קיימת באופן מהותי?

אך המשך הדברים בתלמוד רומז לפירוש שונה של "האמת נעדרת:" "מלמד שנעשית [האמת] עדרים עדרים, והולכת לה." "עדרים, עדרים"- לא שהאמת נעלמת לגמרי, אלא היא מתפצלת בין כמה מחנות, ולכן היא לא נמצאת לגמרי באף מחנה. על אדם שחי בתקופה כזאת (שמא זו התקופה שלנו?) – מוטל לאסוף את חלקי האמת מכמה מקומות ("ליקוט הניצוצות"?). הטיב להסביר זאת הרב אורי שרקי בשיעורו בנושא "בקשת האמת":

נעשית עדרים עדרים היא שהאמת מתחלקת בין מפלגות שונות, כאשר בכל אחת מהן יש חלק אמת וחלק שקר. בכל דרך ושיטה מעורב חלק מהאמת האלוקית עם שאר דברים. מי שרוצה להשיג את האמת האלוקית בשלמותה צריך להסתובב בין כל המפלגות וללקט מתוכן את כל חלקי האמת. בלבול זה גורם לכך שכל חלקי האומה יזדקקו זה לזה. זהו היסוד של אהבת הזולת. כל אדם הדורש את האמת האלוקית יהיה מוכרח להקשיב לזולתו (שהרי חלק מהאמת נמצא אצלו), ובאופן זה תרבה האהבה בין חלקי האומה, כיון שכל אחד זקוק לאחר על מנת להשיג את האמת.

ימין או שמאל?

האם החכמים כולם רצו לחיות בפועל בימות המשיח והגאולה? התשובה (אולי מפתיעה) כאן.

למה היה צורך במכות מצרים?

לכאורה, יש תשובה פשוטה: על מנת להוציא את בני ישראל ממצרים. אך במחשבה שניה: האם באמת היה בכך הכרח? וכי לא ניתן היה לגרום לכך שהיציאה תתרחש בדרך נס, ללא סיפור המכות? לכן הגיוני להניח שהמכות נועדו בעיקר למצרים ולא ליהודים. בזמנים ההם מצרים הייתה המעצמה החזקה בעולם. אך היה בה חסרון מוסרי אדיר: המשטר היה מבוסס על עבדות, והחירות הייתה חסרה. "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם." (שמות ז ה) – המטרה בכל התהליך היא להשפיע על מצרים!

ה' משקיע מאמץ עצום בלשכנע את פרעה (שעומד בראש פירמידת השלטון) לשחרר את בני ישראל מרצונו, כלומר מתוך הבנתו שזה הדבר הנכון לעשות. בכיוון הזה הולך הרב עובדיה ספורנו בפירוש לפסוק: (שמות ט יב): "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה." למה ה' מחזק את לב השליט? לפי ספורנו, ה' לא שולל מפרעה את חופש הבחירה, אלא להיפך: "חיזוק הלב" גורם לכך שפרעה חזק דיו לא לוותר מתוך פחד: "וארצה שלא יעשה זה מיראת ידי החזקה". ה' מביא את המכות, ומצפה שפרעה ישתכנע באמת בכך שיש צורך לשחרר את בני ישראל, מתוך הכרה שזה מעשה ראוי ולא בגלל יראה.

זה אכן קרה. פרעה מקבל את הטיעונים ומשחרר את עם ישראל לדרכו. (אחר כך הוא מחליט לרדוף אותם, אך זה כבר סיפור אחר). האם אנו באמת היינו זקוקים לכך שהאיש החזק בעולם בזמנו ישתכנע, על מנת להיגאל? כתבנו כאן שאכן מדובר במשהו שחוזר על עצמו: עם ישראל יוצא לחירות ברשות האומות.

"והיא שעמדה" בהגדה – במה מדובר?

בהגדה של פסח יש פסקה שמתחיל במילים "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ". אבל מי זאת "היא"? המשפט עצמו לא מגלה לנו, אז צריך לדפדף קצת לאחור.

בפשטות, "היא" זו ההבטחה: תסתכלו בפסקה הקודמת בהגדה, היא מתחילה ב"ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא". מדובר בהבטחה שה' נתן לאברהם אבינו ב"ברית בין הבתרים". לאברהם נאמר שצאצאיו אמנם ישתעבדו לעם אחר (כפי שאכן קרה במצרים), אך אחרי השעבוד מובטח להם שייצאו לחופשי וייגאלו.

וכך המשך השיר מחבר את סיפור יציאת מצרים עם הצרות וגם ההצלות שקרו במהלך הדורות:

אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם

כָּלוּ כָּל הַקִּצִּים – מקור

המשמעות של "כָּלוּ כָּל הַקִּצִּים" בעברית המדוברת: אבדה התקווה. מקור הביטוי בתלמוד הבבלי, בדברי רב האמורא. אך באיזה הקשר זה נאמר? האם רב התכוון גם למשמעות של אבדן התקווה? כפי שנראה, זה לא בדיוק כך.

במסכת סנהדרין בתלמוד (צז דף ב) מובאות אמרות של חכמים שעוסקות ב"חישוב הקץ": על בסיס ניתוח פסוקים מהתנ"ך, הם מנסים לחזות את זמני הגלות והגאולה. על כך רב האמורא אומר שם: "כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים". "כלו כל הקצין" – המשמעות היא שלפי דעתו, כל ה"קיצים" שהחכמים האחרים חישבו לפי הפסוקים – כבר עברו! לכן מצד אחד הגאולה אפשרית בכל רגע, אך מצד שני אין לה מועד ידוע מראש, והכל תלוי ב"תשובה ומעשים טובים" של ישראל.

רב האמורא לא התייאש חלילה מאפשרות הגאולה. שיטתו שמה במרכז את התפיסה המוסרית: הגאולה תלויה אך ורק בתיקון המוסרי של האדם והחברה, אך לא יכולה לבוא בלעדי התיקון. לא אבדה תקוותנו.

"דיה לצרה בשעתה" – מקור

"דיה לצרה בשעתה" פירושו שאין טעם לדאוג לבעיות לפני שהן מגיעות. הביטוי אינו נמצא בתנ"ך אך מופיע בתלמוד הבבלי (ברכות ט ב). משמעותו שם מאוד דומה לזו של העברית המודרנית. אך באיזו צרה מדובר במקור? מתברר שהשעבוד לעתיד לבוא היא הצרה שנרמזת למשה רבנו בשיחה עם ה' בסנה הבוער, בה משה מתבשר על תפקידו לגאול את ישראל ממצרים. נבחן את הדברים.

ה' אומר למשה בסנה (שמות ג יד): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם." הרבה פירושים ניתנו לשם "אהיה אשר אהיה". נשים לב שבחצי השני של הפסוק מופיע רק "אהיה" ללא החזרה. התלמוד בברכות מפרש כך: "אהיה אשר אהיה אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות [לעתיד לבוא], אמר [משה] לפניו: ריבונו של עולם, דיה לצרה בשעתה! אמר לו הקב"ה לך אמור להם :אהיה שלחני אליכם".

לפי התלמוד, ה' מגלה למשה שלא רק שעליו להוציא את העם ממצרים, אלא שיהיה בהמשך עוד "סיבוב" של גלות וגאולה. משה חושש שהעם במצב של עבדות לא מוכן לשמוע על הבעיות לעתיד ("דיה לצרה בשעתה") – ה' מסכים עם משה, ומורה לו לדבר עם העם רק על הגאולה מעבדות מצרים.

האם חכמי התלמוד רצו לחיות בימות המשיח?

היינו אולי מצפים שהאמוראים (חכמי התלמוד) – שראו בגאולה לעתיד לבוא עקרון אמוני חשוב – היו מתלהבים לזכות בעצמם לחיות בימות המשיח. אבל במפתיע, מסכת סנהדרין בתלמוד (צח, ב) מזכירה שלושה אמוראים חשובים – עולא, רבה, ורבי יוחנן – שחתומים על המשפט "ייתי ולא אחמיניה" (תרגום מארמית: יבוא ולא אראה אותו). החכמים הללו מאמינים בבוא המשיח, אך לא רוצים שזה יקרה בחייהם. מה הסיבה?

התלמוד מסביר שהם חששו מחבלי משיח: הייתה בידם מסורת שבתקופת הגאולה יהיו צרות גדולות, והם סברו שצרות אלה יפגעו אף בצדיקים לומדי התורה ושומרי המצוות. במה בדיוק מדובר? הרב אורי שרקי נותן בחוברת יְסוּרֵי גְאֻלָּה פרשנות אקטואלית לסוגיה. מניתוח דברי התלמוד הוא מגיע למסקנה שעולא חשש מתופעת החילון (פריקת עול התורה), רבה מפני השואה העתידה להתרחש, ורבי יוחנן (שחי בארץ ישראל) דואג לבעיה הפלסטינאית (המלחמה מול הגויים על הארץ). מוזמנים לעיין.

אבל לא כולם באותה הדעה. התלמוד מביא את דברי הרב יוסף (בתרגום): "יבוא, ואזכה לשבת בצל הגללים של חמורו". רב יוסף רוצה לחיות בזמן הגאולה, אך התיאור שלו מאוד לא רומנטי. הוא מבין שימות המשיח לא יהיו קלים, אך הוא רוצה לזכות במעמד ומוכן ולהתמודד עם הקושי. במובן הזה, אנו אולי תלמידיו וממשיכים דרכן של הרב יוסף.