ירבעם בן נבט, מלכה הראשון של ממלכת ישראל, זוכה לביקורת חריפה אצל חז"ל. נאמר עליו במשנה (אבות ה יח) שהוא "חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים" (בכך שהציב עגלים של זהב לצרכי פולחן), והוא גם נמנה עם שלושת המלכים (סנהדרין י ב) שאין להם חלק לעולם הבא. אבל אולי ניתן למצוא "נסיבות מקלות" בראייה ההיסטורית. ירבעם לא אשם בפיצול הממלכה. אחיה השילוני כבר ניבא את הקרע כעונש על חטאי שלמה המלך. בהמשך רחבעם בן שלמה מסתכסך עם שבטי הצפון, והפיצול קורה בפועל. הממלכה של ירבעם נותקה מבית המקדש בירושלים, והיה לו צורך להקים מקום פולחן חלופי. סביר שהעגלים נועדו לעבודת ה' (אמנם לא לפי ההלכה), ולא לעבודת האלילים.

אבל יש במקורות גם כיוון אחר של ביקורת על ירבעם. הנה קטע מתלמוד בבלי (סנהדרין קב א) עם התרגום וביאור של הרב שטיינזלץ ז"ל:

נאמר בירבעם "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה" (מלכים א' יג, לג) מאי [מהי] משמעות "אחר" שנאמר? מהו אותו מאורע שמרומז לו? אמר ר' אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו כלומר, ששלח נביאים והפציר בו, ואמר לו: חזור בך, ואז אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי יהיה בראש? אמר לו ה': בן ישי ילך בראש. אמר ירבעם: אי הכי, לא בעינא [אם כך, אין אני רוצה], שמפני גאוותו לא רצה לחזור בו.

אתם מבינים מה קורה כאן? ה' באופן ישיר מזמין את ירבעם לעשות תשובה ולטייל בגן עדן. מה התגובה הראשונה? "מי בראש?" – האם אני אוביל ואנווט? כששומע שדוד בן ישי "בראש" ולא הוא – מחליט שהוא לא בא. ירבעם מונע מגאווה יתרה, וזה אכן חטאו. לקח חשוב למנהיגים של היום: אנו מצפים מהם לשתף פעולה למען הכלל, גם אם לא מובטח שתמיד יהיו בראש ויובילו.

היינו אולי מצפים שהאמוראים (חכמי התלמוד) – שראו בגאולה לעתיד לבוא עקרון אמוני חשוב – היו מתלהבים לזכות בעצמם לחיות בימות המשיח. אבל במפתיע, מסכת סנהדרין בתלמוד (צח, ב) מזכירה שלושה אמוראים חשובים – עולא, רבה, ורבי יוחנן – שחתומים על המשפט "ייתי ולא אחמיניה" (תרגום מארמית: יבוא ולא אראה אותו). החכמים הללו מאמינים בבוא המשיח, אך לא רוצים שזה יקרה בחייהם. מה הסיבה?

התלמוד מסביר שהם חששו מחבלי משיח: הייתה בידם מסורת שבתקופת הגאולה יהיו צרות גדולות, והם סברו שצרות אלה יפגעו אף בצדיקים לומדי התורה ושמורי מצוות. במה בדיוק מדובר? הרב אורי שרקי נותן בחוברת יְסוּרֵי גְאֻלָּה פרשנות אקטואלית לסוגיה. מניתוח דברי התלמוד הוא מגיע למסקנה שעולא חשש מתופעת החילון (פריקת עול התורה), רבה מפני השואה העתידה להתרחש, ורבי יוחנן (שחי בארץ ישראל) דואג לבעיה הפלסטינאית (המלחמה מול הגויים על הארץ). מוזמנים לעיין.

אבל לא כולם באותה הדעה. התלמוד מביא את דברי הרב יוסף (בתרגום): "יבוא, ואזכה לשבת בצל הגללים של חמורו". רב יוסף רוצה לחיות בזמן הגאולה, אך התיאור שלו מאוד לא רומנטי. הוא מבין שימות המשיח לא יהיו קלים, אך הוא רוצה לזכות במעמד ומוכן ולהתמודד עם הקושי. במובן הזה, אנו אולי תלמידיו וממשיכים דרכן של הרב יוסף.

החוקרים סבורים שהמאמר של רב קוק "למהלך האידאות בישראל" נכתב ברוח השיטה הדיאלקטית של הפילוסוף הגרמני הגדול גאורג וילהלם פרידריך הגל. אינני מתיימר להסביר כאן את שיטתו של הגל, כמובן. די לנו בהבנה הפשטנית של הדיאלקטיקה, לפיה העולם מתפקד ומתקדם תוך כדי המאבק בין רעיונות (אידאות) שנמצאים בסוג של קונפליקט. לשם המחשה: ניתן לנתח את התפתחות הכלכלה והחברה דרך המאבק בין האידאה ה"סוציאליסטית" (שוויון וצדק חברתי) ל"קפיטליסטית" (חופש כלכלי ואישי).

איך זה מתחבר ליהדות? "למהלך האידאות" נכתב כתגובה לסופר ש"י איש הורביץ שטען שלדת היהודית אין עוד תפקיד משמעותי בעולם. הרב קוק במאמרו יצא בחריפות נגד התפיסה הזאת. הוא תיאר את ההיסטוריה האנושית כמאבק דיאלקטי בין שתי "אידאות" (רעיונות): האידאה האלוהית שהיא הרעיון של קיום אנושי מוסרי ,מול שהאידאה הלאומית היא הרצון של העמים לקיום חומרי תקין. במציאות יש קונפליקט בין האידאות, ולכן האנושות לא מצליחה לשלב בין רוחני לחומרי באופן ראוי.

וכאן הרב מגיע לתפקידו של עם ישראל: בגלל הדרך המיוחדת בה עם ישראל "נולד" (סיפורי האבות, גלות מצרים, קבלת התורה וכיבוש הארץ) – הרוח והחומר יכולים להתקיים בו באחדות ולא בפירוד. אמנם האחדות הזאת לא תמיד באה לידי ביטוי במרוצת הדורות, אך החזרה של העם לארצו (ציונות!) תוביל לאיחוד מחדש בין ה"אלוהי" ל"מדיני" – והדבר יקרין את האחדות על העולם כולו. נשמע פשוט? ודאי שלא. אבל זה הכיוון.

האם הרב קוק למד את הגל? עד כמה שהצלחתי להבין, אין לנו עדויות ברורות להיקף "לימודי החול" של הרב קוק. יתכן מאוד שהרב קרא את ספרות החול, כולל ספרי מדע ופילוסופיה. כך או כך, הרב היה בקשר עם משכילים בני דורו וספג את הרעיונות הגדולים של זמנו וביניהם את הדיאלקטיקה.

במשפחות רבות בקידוש ליל שבת נהוגה ברכת הבנים: ההורים (או רק האב) מברכים את הילדים בנוסח ברכת הכוהנים. כשמדובר בבן, לפסוקי ברכת הכוהנים מקדימים משפט מן התורה (בראשית מח כ): "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". זו הברכה בה בירך יעקב אבינו את בניו של יוסף, מנשה ואפרים. אבל למה מזכירים את בני יוסף בברכת הבנים דווקא? הרי שבטי אפרים ומנשה אינם עוד חלק מהעם מאז חורבן ממלכת ישראל לפני אלפי שנים.

תשובה יפה מצאתי במאמרו של הרב יוסף צבי רימון (שם הוא מביא מקורות מן החסידות). בפשטות, זו ברכת האחווה הטובה. ספר בראשית מלא בסיפורים על יחסים לא טובים בין האחים. קין והבל – רצח. יצחק וישמעאל – לא הסתדרו ולא דיברו ביניהם. יעקב ועשיו – תחרות, מריבות ואיום ברצח. יוסף ואחיו – מעשה המכירה המפורסם. ואז מגיעים לדור של אפרים ומשנה: אין לנו שום אזכור לקנאה, שנאה ותחרות ביניהם. אפילו שסבא יעקב בברכתו הקדים את הצעיר (אפרים) לבכור (מנשה) – זה לא גרם לריב בין האחים.

לפיכך "כאפרים וכמנשה" זו קריאה לאחווה ואחדות. שנזכה!