ארכיון הקטגוריה: הידעתם?

מה היה חטאם של אנשי סדום?

התורה (בראשית יג יג) מספרת לנו: "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לה' מְאֹד." אבל בניגוד למחשבה המקובלת, לפי חז"ל חטאם היה לא רק בתחום המיני. נקדים קצת רקע. בימנו אזור ים המלח הנו יבש ושומם, אך לא כך היה בתקופת התורה. כשלוט נפרד מאברהם אבינו, הוא בוחר באזור סדום כי ראה שזה מקום עשיר: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה…" (בראשית יג י). הסדומיים נהנו משגשוג חומרי מרשים. איך התמודדו עם אתגר חברת העושר? האם גם הצדק נכח שם? לפי חז"ל, התשובה היא שלילית.

אגדות חז"ל בתלמוד מספרות על עיוות המוסר והדין הנוראי בסדום. סדום נהגה כמדינת חוק, רק שהחוקים אסרו בצורה מתוחכמת על מעשי חסד ומתן צדקה לעני. הנה סיפור על איך נהגו כלפי העניים (לפי תרגום שטיינזלץ): "ועוד נהגו: כאשר היה מזדמן להם עני, היו נותנים לו כל אחד ואחד דינר וכתוב שמו של הנותן על הדינר, ולחם לא היו מוכרים לו .כאשר העני היה מת [מרעב], היה בא כל אחד אחד ואחד ולוקח את דינרו שלו."

יש גם סיפור קצת מצחיק על אליעזר עבד אברהם שמסתבך משפטית, אך מצליח בסוף להערים על השיטה. מסתבר שבסדום הדין היה שמי שפוצע את חברו – יכול לתבוע ולקבל כסף מהפצוע! "אליעזר עבד אברהם הזדמן לשם, ו[מישהו] פצעוהו. [אליעזר] בא לפני הדיין לתבוע פיצויים. אמר לו הדיין: תן לו [לפוצע] שכר על שנטל דם! אליעזר לקח אבן, ופצע את הדיין. אמר לו דיין: מה זה? אמר לו אליעזר: את השכר שמגיע לי ממך – תן לו לזה [לפוצע הראשון], והכסף שלי כמו שנמצא נמצא."

חרם דרבנו גרשום: על מה הוא השפיע?

חרם דרבנו גרשום מוכר בעיקר בהקשר של איסור ריבוי הנשים (פוליגמיה). מדובר בתקנות חשובות בענייני הקהילה שהתקבלו באירופה בתחילת המאה ה 11, ומיוחסות לרבנו גרשום המכונה גם "מאור הגולה". אך האמת היא שלאיסור הפוליגמיה כנראה לא הייתה השפעה מעשית משמעותית. בניגוד לזמן לתנ"ך, מתקופת הבית השני תופעת הפוליגמיה כמעט שאינה מוזכרת. התקנות אסרו את מה שכבר לא היה נהוג. הקהילות המעטות שבהם ריבוי הנשים נשאר – גם לא קיבלו את תקנת רבנו גרשום.

השינוי המשמעותי יותר הוא בקביעה שיש צורך בהסכמת אישה לתהליך גירושין (קבלת גט). במה מדובר? לפי הדין שבמשנה ובתלמוד, אישה מתגרשת "בְּעַל כורחה": על הבעל לתת גט לאישה ולשלם את דמי הכתובה, והסכמה של אישה לא נדרשת לתוקף הגירושים. חז"ל לא התייחסו לפרידה בין בי הזוג בקלות ראש. בתלמוד (גיטין צ ב) מובא בשמו של רבי אליעזר: "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". אבל מבחינה משפטית, מסירת הגט הייתה מספקת.

כנראה שבתקופה המדוברת גבר השימוש לרעה בדין זה ע"י גברים. לכן נקבע שאישה צריכה להסכים לקבלת הגט. המשמעות המעשית היא שבמידה ומי מבני הזוג רוצה להתגרש ולא מגיעים להסכמה, עליהם להתדיין בפני בית הדין. התקנה התקבלה בעם, כך למעשה נוהגים גם בימינו.

אבות האומה: שינוי שם מול שינוי זהות

לפני ברית המילה, ה' פונה אל אברהם אבינו ומודיע (בראשית יז ה) לו על שינוי שמו מאברם לאברהם. חז"ל בתלמוד (ברכות יג א) מתוך ניתוח הפסוק הזה גוזרים איסור לקרוא לאברהם בשמו הקודם: "תני  [אמר] בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם עובר ב[מצוות] עשה שנאמר והיה שמך אברהם, רבי אליעזר אומר: עובר ב[מצוות] לאו שנאמר (בראשית יז, ה) ולא יקרא עוד את שמך אברם". היו רבנים שאף קבעו את האיסור כהלכה למעשה! מה הסיבה הפנימית לאיסור?

אברהם אבינו ושרה אשתו עברו שינוי זהות מזהות פרטית-משפחתית-שבטית לזהות אוניברסלית. כדברי התלמוד (ברכות יג א): "אברם הוא אברהם: בתחילה נעשה אב לארם ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו. שרי היא שרה: בתחילה נעשית שרי לאומתה ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו". מי שמשתמש בשמו הקודם של אברהם, מתייחס אליו כאל מי ששייך לזהות הקודמת ה"לא רלוונטית". חז"ל אף תוהים מדוע אין איסור דומה לקרוא לשרה בשמה הקודם. התירוץ כאן הוא טכני בעיקרו: שינוי שמה מופיע בפסוק (בבראשית יז טו): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ". בגלל שה' פונה ישירות אל אברהם, רק לאברהם אסור לקרוא לאשתו בשמה הקודם.

ומה עם יעקב אבינו? המלאך אומר ליעקב (בראשית לב כט) "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל." – לכאורה, השם מוחלף. אבל חז"ל בתלמוד שמים לב שה' עצמו משתמש בהמשך בשם "יעקב"! ההסבר לכך הוא שאצל יעקב אין צורך בהחלפת הזהות. זהות "ישראל" מתווספת לזהות "יעקב" – ולא מבטלת אותה, ולכן שני השמות מותרים (יש לו עוד שם: "ישורון"). ניתן אכן לומר שליעקב יש זהות מורכבת. אבל זה מה שאפשר לו בסופו של דבר להקים את האומה.

היש בכוחם של חפצי הקודש להושיע?

שמואל א' פרק ד' מספר על קרב אבן העזר בין הישראלים לפלישתים. הקרב התרחש באזור ראש העין של היום. המצב של מדינת היהודים דאז לא היה מזהיר. השלטון היה מושחת: עֵלי כהן גדול היה כבר זקן, בניו השחיתו את דרכם, ושמואל הצעיר טרם הספיק להטביע חותם. גם המצב הביטחוני היה רעוע, והיה פחד אמתי מפלישתים. איך מנצחים בקרב?

ואז בא הרעיון (פסוק ג): "וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ." נביא את ארון הברית מהמשכן בשילה לשדה הקרב, והוא יעזור לנו לנצח. האם זה עבד? לא ממש. הפרק מספר שאמנם הפלישתים נבהלו בהתחלה, אך הפחד גרם להם להתחזק דווקא. התוצאה הייתה הרסנית לישראלים: "וַיִּלָּחֲמ֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים וַיִּנָּ֤גֶף יִשְׂרָאֵל֙ וַיָּנֻ֙סוּ֙ אִ֣ישׁ לְאֹהָלָ֔יו וַתְּהִ֥י הַמַּכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּפֹּל֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף רַגְלִֽי. וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס". חומר שמחשבה לחושבים שחפצי הקודש כשלעצמם מספקים הגנה.

מי שהבין זאת היטב היה דוד המלך. בזמן שאבשלום בנו מרד בו, דוד וחבורתו נאלצו לעזוב את ירושלים. צדוק הכהן הציע לדוד לקחת עמו את ארון הברית, אך דוד ענה לו: (שמואל ב טו כה): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים הָעִיר אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ." תקוותו של דוד לשוב לעיר ולמלוך נשענת על צדקותו ולא על חפץ כלשהו, ולכן צריך להשאיר את הארון בירושלים.

ואולי יש מי שיטען שבית המקדש מספק הגנה? תקראו כאן.

מהם המקורות של פירוש רש"י לתורה?

רש"י נחשב בצדק לגדול מפרשי התורה. אך איך הוא הגיע לדברים שכתב בפירושו? האם הוא המציא אותם בעצמו? מה היו מקורותיו? ניתן לומר שרוב כתיבתו מבוססת על דברי חז"ל בתלמוד ומדרשי האגדה. מדובר בהיקף עצום של חומר. גאוניותו של רש"י בכך ידע לזהות את השאלה שלומד הפסוקים היה שואל, ולמצוא את המאמר מדברי חז"ל ש "מתרץ את הקושיה" (בלשון הלמדנים), כלומר נותן מענה טוב לשאלה. נביא דוגמא.

בתחילת פרק מ"ט בספר בראשית, יעקב אבינו מכנס את בניו לפני פטירתו. שני הפסוקים הראשונים: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם." לכאורה, הפסוק השני לא ממשיך את הראשון, אלא מתחיל את הסיפור מחדש. זאת ועוד, אנו יודעים מההמשך שיעקב לא מגלה לבניו מה יקרה באחרית הימים. איך זה מסתדר?

פירוש רש"י אומר שאכן היה כאן סיפור בהמשכים: "בִּקֵּשׁ לְגַלּוֹת אֶת הַקֵּץ, וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה, וְהִתְחִיל אוֹמֵר דְּבָרִים אֲחֵרִים". יש פער בין מה שיעקב רצה לבין מה שהצליח לעשות בפועל. דברי רש"י מבוססים על הדרשה של ר' שמעון בן לקי בתלמוד הבבלי (פסחים נו א). בתלמוד הדברים ארוכים יותר. רש"י מתמקד בפירושו במתן הסבר לשאלת הלומד.

האם רש"י כתב בכתב רש"י? תקראו כאן.

"לעשות נפשות": מקור בתנ"ך

הביטוי "לעשות נפשות" פירושו לגייס במרץ אנשים למען קידום של רעיון חשוב. הוא מופיע בתנ"ך בפסוק (בראשית יב ה): "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן." – מה המשמעות של "לעשות נפשות" כאן?

רש"י בפירושו לפסוק מביא גם את הפשט ("עבדים ושפחות שקנו להם… – לשון 'קונה וכונס'") – כלומר, אברהם יצא עם עבדיו שרכש בחרן. אבל רש"י מתחיל דווקא מההסבר המדרשי: "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים , ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום". אמנם טקסט התורה לא מספר לנו זאת, אך לפי המדרשים (עיין כאן במאמר של הרב יוסף כרמל), אברהם ושרה עסקו בהפצת אמונת הייחוד כבר בחרן, והיו להם תלמידים שלמדו מהם את אמונת ה'. במובן הזה, אברהם ושרה "עשו נפשות" לרעיון אמונת הייחוד. בהשאלה ניתן לומר שנפש התלמידים האלה "נעשתה מחדש" ע"י אברהם ושרה.

האם חכמי התלמוד רצו לחיות בימות המשיח?

היינו אולי מצפים שהאמוראים (חכמי התלמוד) – שראו בגאולה לעתיד לבוא עקרון אמוני חשוב – היו מתלהבים לזכות בעצמם לחיות בימות המשיח. אבל במפתיע, מסכת סנהדרין בתלמוד (צח, ב) מזכירה שלושה אמוראים חשובים – עולא, רבה, ורבי יוחנן – שחתומים על המשפט "ייתי ולא אחמיניה" (תרגום מארמית: יבוא ולא אראה אותו). החכמים הללו מאמינים בבוא המשיח, אך לא רוצים שזה יקרה בחייהם. מה הסיבה?

התלמוד מסביר שהם חששו מחבלי משיח: הייתה בידם מסורת שבתקופת הגאולה יהיו צרות גדולות, והם סברו שצרות אלה יפגעו אף בצדיקים לומדי התורה ושומרי המצוות. במה בדיוק מדובר? הרב אורי שרקי נותן בחוברת יְסוּרֵי גְאֻלָּה פרשנות אקטואלית לסוגיה. מניתוח דברי התלמוד הוא מגיע למסקנה שעולא חשש מתופעת החילון (פריקת עול התורה), רבה מפני השואה העתידה להתרחש, ורבי יוחנן (שחי בארץ ישראל) דואג לבעיה הפלסטינאית (המלחמה מול הגויים על הארץ). מוזמנים לעיין.

אבל לא כולם באותה הדעה. התלמוד מביא את דברי הרב יוסף (בתרגום): "יבוא, ואזכה לשבת בצל הגללים של חמורו". רב יוסף רוצה לחיות בזמן הגאולה, אך התיאור שלו מאוד לא רומנטי. הוא מבין שימות המשיח לא יהיו קלים, אך הוא רוצה לזכות במעמד ומוכן ולהתמודד עם הקושי. במובן הזה, אנו אולי תלמידיו וממשיכים דרכן של הרב יוסף.

ברכת הבנים: למה "כאפרים וכמנשה"?

במשפחות רבות בקידוש ליל שבת נהוגה ברכת הבנים: ההורים (או רק האב) מברכים את הילדים בנוסח ברכת הכוהנים. כשמדובר בבן, לפסוקי ברכת הכוהנים מקדימים משפט מן התורה (בראשית מח כ): "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". זו הברכה בה בירך יעקב אבינו את בניו של יוסף, מנשה ואפרים. אבל למה מזכירים את בני יוסף בברכת הבנים דווקא? הרי שבטי אפרים ומנשה אינם עוד חלק מהעם מאז חורבן ממלכת ישראל לפני אלפי שנים.

תשובה יפה מצאתי במאמרו של הרב יוסף צבי רימון (שם הוא מביא מקורות מן החסידות). בפשטות, זו ברכת האחווה הטובה. ספר בראשית מלא בסיפורים על יחסים לא טובים בין האחים. קין והבל – רצח. יצחק וישמעאל – לא הסתדרו ולא דיברו ביניהם. יעקב ועשיו – תחרות, מריבות ואיום ברצח. יוסף ואחיו – מעשה המכירה המפורסם. ואז מגיעים לדור של אפרים ומשנה: אין לנו שום אזכור לקנאה, שנאה ותחרות ביניהם. אפילו שסבא יעקב בברכתו הקדים את הצעיר (אפרים) לבכור (מנשה) – זה לא גרם לריב בין האחים.

לפיכך "כאפרים וכמנשה" זו קריאה לאחווה ואחדות. שנזכה!

אין מים אלא תורה – גם במבול?

אמרו חז"ל : "אין מים אלא תורה". מדרש שיר השירים רבה מביא דרשות שמשוות בין תורה למים. "מה מים חיים לעולם" – "כך תורה חיים לעולם". "מה מים מן השמים" – "כך התורה מן השמים". "ומה המים מטהרים הגוף" – "כך תורה מטהרת הגוף". אבל אז נשאלת השאלה: איך המשל הזה מסתדר עם סיפור המבול? הרי לכאורה מי המבול גורמים להשמדה של כמעט כל האנושות – האם ניתן לדמות זאת לדרכה של תורה?

האמת שיש הרבה הקבלות בין מעשה המבול בפרשת נוח למתן התורה! אפילו מבחינת הזמן, המבול נמשך בדיוק כמו הזמן שמשה היה על הר סיני: (בראשית ז יב): "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.". בסוף המבול ניתנו מצוות ("שבע מצוות בני נוח"), ונכרתה ברית הקשת בענן.

בואו ניזכר ברקע: דור המבול היה מלא בשחיתות וחמס, ונוח אמנם היה צדיק אך לא במדרגת משה רבנו ולכן לא הצליח לתקן את הדור. רבי צדוק מלובלין ("רסיסי לילה") מביא רעיון עמוק ואמיץ: "ראוי להיות מתן תורה בדור המבול" – כלומר, גם אז היה "חלון הזדמנויות" שההתגלות תביא את התורה לעולם! "רק שבחטאם נתהפך שפע מי התורה למי המבול" – אכן התורה משולה למים, רק שהדור לא היה ראוי לקבל את התורה, ולכן בפועל העולם התמלא במים שגרמו להרס. התורה האמתית "נאלצה" להמתין למנהיג ולדור ראויים יותר. מאמר זה מרחיב את הרעיון.

ויש גם קשר למנהגי התפילה. בתלמוד (בבא קמא פב א) "אין מים אלא תורה" דורשים על הפסוק (שמות טו כב) "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם." בתלמוד מפרשים את שלושת ימי הצמא כהליכה ללא תורה: "כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו". לכן בתקנות של עזרא הסופר נקבע שהקריאה בתורה תהיה בבתי הכנסת לא רק בשבת, אלא גם בימי שני וחמישי. כך לא יעברו על אף יהודי שלושה ימים ללא תורה!

חכם יהודי מול המצרים בבית דינו של אלכסנדר מוקדון

אלכסנדר מוקדון היה מצביא דגול שכבש במהירות שטח עצום שכלל גם את ארץ ישראל, והקים בו אימפריה אדירה. התלמוד (סנהדרין צא א) מביא כמה סיפורים בהם היהודים נתבעים בבית דינו של אלכסנדר הגדול. באחד מהם, המצרים תובעים את היהודים על… הרכוש אותו הוציאו בני ישראל ביציאת מצרים. הרי התורה מספרת (שמות יב, לה-לו): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם." – אכן היהודים עוזבים ברכוש גדול.

מה ניתן להשיב? מי שנבחר לייצג את היהודים במשפט היה החכם בשם גביהא בן פסיסא. הוא אמר: אם אתם התובעים מביאים ראיה מתורת ישראל, גם אני מביא ראיה משם. התורה אומרת (שמות יב מ): "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה." – היהודים היו עבדים אצלכם מאות שנים! אם כן, אתם חייבים לנו את שכר על העבודה שעשינו כעבדים בשבילכם בכל התקופה הזאת!

אז איך נגמר המשפט? מסופר שאלכסנדר הגדול נתן למצרים שלושה ימים להשיב לטענה, המצרים לא מצאו תשובה וברחו מהמשפט. הסיפור הבא? בני ישמעאל (יחד עם בני קטורה) תובעים את היהודים על חלקם בארץ ישראל! נשמע אקטואלי? רוצים לדעת איך זה הסתיים? תקראו בהמשך הדברים בתלמוד.