בראיה ההיסטורית, מה גורם ליהודים לעשות תשובה ולהתאחד? לצערנו, הרבה פעמים זה קורה בגלל שונאי ישראל. או כמו שאמר התלמוד במסכת מגילה: "אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב".

הדברים כמובן מכוונים למסופר במגילת אסתר, שם המן הרשע מצליח לקבל את אישור המלך אחשוורוש להשמדת היהודים: "וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים" (אסתר ג י). אסתר ומרדכי מצליחים להפוך את הגזירה. אך לפי המסורת, היהודים לא רק מתאחדים נגד שונאיהם (כמתואר במגילה) אלא גם עושים תשובה ומקבלים את התורה!

התלמוד במסכת שבת דורש: "אמר רבא: אף על פי כן הדור קבלוה [את התורה] בימי אחשורוש. דכתיב "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר". כלומר" הפסוק שמתחיל ב"קיימו וקיבלו" מתפרש כקבלת התורה מחדש, לא פחות. רק חבל שהיינו צריכים בשביל זה את המן. האתגר של דורנו: איך מגיעים לאחדות ואמונה אמתיים ללא ה"סיוע" מאנטישמים?

דוד בן גוריון אמר פעם בנאום בו הוא מחה נגד החלטות אנטי ישראליות: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!" לכאורה, יש לגישה שלו מקור בתורה, שהרי בלעם (הגוי!) אומר עלינו: (במדבר כג ט): "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".

רק שלא בטוח ש"לא יתחשב" היא לשון של התחשבות. אמנם זו משמעות הביטוי בעברית המודרנית, אבל יותר סביר שבשפה של התנ"ך "לא יתחשב" פירושו "לא בא בחשבון אחד" או "לא נספר ביחד". כלומר, עם ישראל עומד בנפרד משאר העמים, ולא נמנה כאחד מהם. לפי פירוש זה אין כאן טענה שאסור לנו להתחשב בשיקולים שקשורים לאומות העולם.

אולי ראוי להביא כאן את הדימוי של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "וכך הם ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים".

הידעתם? יש מנהג לומר תפילה "מה טובו" בכניסה לבית הכנסת, המתחילה בפסוק "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" – שלקוח גם מדברי בלעם בתורה (במדבר כד ה).

מצוות זכירת מעשה עמלק (כמו גם המצווה של מחיית זכר עמלק, שלא נהוגה למעשה בזמן הזה) מתבססת על הפסוקים מהתורה: (דברים כ"ה, י"ז – י"ט): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח".

נשאלת השאלה: למה הפסוקים מתחילים ב"זכור" מסיימים ב"לא תשכח" – הרי הדברים חוזרים את עצמם? הרמב"ם ב"משנה תורה" מפרש ש"זכור" – זה בפה, בעוד ש"לא תשכח" – זה בלב. אבל שמעתי פירוש אחר: המוח שלנו רוצה לשכוח את הזוועה של ניסיון רצח עם. ולכן מי שמתחיל לקרוא את הפסוקים מ"זכור" ומגיע לסוף – כבר החל קצת בתהליך השכחה, ולכן נדרש שיופיע שם "לא תשכח" בתור תזכורת.

לא, זה לא יתכן. רבי שלמה יצחקי (רש"י) חי בצרפת במאה ה 11, והוא אפילו לא הכיר את צורת הכתיב שאחר כך קיבל את השם כתב רש"י. אבל יש קשר לרש"י, בכל זאת.

הפירוש המפורסם של רש"י לתורה הודפס לראשונה במאה ה 15 באותיות עבריות בסגנון מיוחד (כתב מרובע) שהיה מקובל אצל הספרדים. מאז קיימת מסורת להדפיס את הפירושים לתנ"ך ולתלמוד בכתב המיוחד הזה, בעוד שהטקסט העיקרי מופיע בכתב העברי ה"רגיל".

וכך נראה כתב רש"י: (תמונה מוויקיפדיה):

ישעיהו הנביא נותן תשובה חד משמעית לשאלה הזאת (ישעיהו מה, ז'): "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". הי הוא גם "בורא רע". בעצם, קשה היה לצפות ממונותאיסט אמתי לתשובה אחרת. הרי אם ה' אינו מקור הרע, העולם הופך לדואליסטי ומאבד את התפיסה האחדותית.

אבל לשם מה הרע קיים? הרמח"ל (רבי משה חיים לוצטו) מסביר בספרו דרך ה' (פרק ב'), שמטרת הבריאה היא שהאדם יזכה לשלימות ע"י העבודה העצמית ולא בדרך מקרה – כלשונו שם: "מי שיקנה הטוב בעצמו, ולא מי שיתלוה לו הטוב בדרך מקרה". הבחירה בטוב – על מנת שיהיה לה ערך – לא אמורה להיות הכרח. לכן חיוני שיהיו בעולם טוב וגם רע, ושתהיה לנו יכולת לבחור ביניהם: "ועל כן גזר וסידר שיבראו עניני שלימות ועניני חסרון, ותיברא בריה שיהיה בה האפשרות לשני הענינים בשוה".

כלומר, קיום הרע הוא הכרחי כדי שנוכל לבחור בטוב באופן מודע. או כמו שאומרת הבדיחה: צריך שיהיו רשעים בעולם, אבל אין חובה להתנדב.

בפשטות, אליהו הנביא נוכח בטקס ברית המילה כי הוא מלאך הברית. הביטוי "מלאך הברית" מופיע בתנ"ך בספר מלאכי, ורבים מזהים את המלאך עם דמותו של אליהו. הרי אליהו הנביא אומר על עצמו (מלכים א יט י): "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כלומר, הוא קנאי לברית בין ה' לעם.

לפי המדרש, אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו: "חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך". אתן לזה פירוש חיובי: הנשמה של אליהו, הנביא הקנאי – שהרג את נביאי הבעל וגזר על הבצורת – זוכה לראות את עם ישראל מקיים בשמחה את מצוות הברית. מכאן המנהג של כיסא אליהו בטקס הברית, שנקבע גם להלכה.

כך נראה "כיסא אליהו" תוצרת הבינה המלאכותית:

כנראה השיקול המרכזי של דוד היה אחדות ישראל. דוד תחילה מתמנה בחברון למלך על שבט יהודה בלבד. בהמשך הוא כובש את ירושלים מידי הייבוסים, והופך למלך על כל ישראל. בחוכמתו הוא מעביר לירושלים את הבירה. אילו במקום זאת היה בוחר בעיר אחרת בשטח של שבט מסוים, הדבר היה מצביע על העדפת השבט ההוא.

בהמשך, דוד מעביר לירושלים את ארון הברית, והופך את העיר למרכז רוחני ולא רק פוליטי. רש"י בפירושו לתנ"ך מדגיש את החלוקה השוויונית: כשהוא מתייחס לקנית הר הבית ע"י דוד, הוא כותב: "גבה חמשים שקלים כסף מכל שבט ושבט". דוד דאג לכל השבטים ישלמו סכום זהה, כדי שהבעלות על המקום של בית המקדש תתחלק באופן שווה.

לחשש של דוד מהפלגנות בהחלט היה מקום. צאצאיו לא הצליחו להתמיד בדרכו. ספר מלכים מספר שרחבעם בן שלמה (נכדו של דוד) אומר לשבטי הצפון:  "אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים". תשובת אנשי הצפון הייתה: "מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל". אנשי הצפון לא הסכימו להעדפת שבט יהודה ע"י שלמה ורחבעם, והממלכה התפצלה לשתיים: יהודה וישראל. הקרע לא היה ניתן לאיחוי. כבר אז היה חשוב לשמור על האחדות ולהימנע מהעדפת המקורבים.

מלחמת גוג ומגוג מוזכרת בנבואת יחזקאל. מדובר בנבואה על מלחמה גדולה, בה צבאות ענק יתקפו את עם ישראל היושב בארצו, שתסתיים במפלתם הנחרצת של הצבאות הפולשים. פירושים רבים ניתנו לנבואה זו, חלקם קשורים לרעיונות של ביאת משיח ואחרית הימים.

במקור אצל יחזקאל, גוג הוא שם של נשיא (מנהיג), בעוד שמגוג זה שם של ארץ ממנה הוא בא. אך הביטוי "מלחמת גוג ומגוג" קיים כבר אצל חז"ל. וכך מתאר התלמוד את האפשרות שחזקיהו המלך היה יכול להיות משיח: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג". מוזמנים לקרוא בתלמוד למה חזקיהו לא זכה להיות משיח.

ומה עם "ארמגדון"? גם כאן מדובר בנבואה על מלחמה גדולה שתתרחש בארץ, אך המקור אינו בתנ"ך אלא בברית החדשה. השם "ארמגדון" הוא שיבוש של "הר מגידו" שהוא כנראה תל מגידו בעמר יזרעאל.

מנהגי קריאת התורה עברו שינויים רבים במהלך הדורות. לשמחתנו הגענו לאחדות מרשימה: בימנו כמעט כל הקהילות קובעות את הקריאה השבועית לפי אותם הכללים, שמקורם בשיטת רבנו תם בצרפת במאה ה 12. אנו מסיימים את מחזור הקריאה השנתי בשמחת תורה – ואז מתחילים שוב – מבראשית. אבל איך נקבעת החלוקה?

התורה מחולקת היום ל 54 פרשות (בעבר היו שיטות שונות). אך מספר השבתות בשנה אינו קבוע, ובפרט בשנה מעוברת יש יותר שבתות. גם חג שיוצא בשבת משנה את הקטע הנקרא. על מנת להשלים את המחזור של התורה בזמן, היה צורך לקבוע שבשבתות מסוימות יקראו יותר מפרשה אחת.

הפתרון היה לקבוע 7 זוגות של פרשות, שלפי רוח המסורת "מתאימות" לאיחוד ביניהן: ויקהל – פיקודי, תזריע – מצורע, אחרי מות – קדושים, בהר – בחוקתי, מטות – מסעי, חוקת – בלק, ניצבים – וילך. נקבעו כללים הקובעים מתי הזוג "מתאחד" לפי לוח השנה. לכן יש שבתות שקוראים בהן שתי פרשות (שהן תמיד אחד ה"זוגות"), וכך הן גם השבתות מסומנות בלוחות השנה. להרחבה (גם היסטוריה וגם השיטה המקובלת היום) מציע לקרוא מאמר זה.

ספר איוב מביא סיפור של איש צדיק שעובר ייסורים. בסוף הספר ה' מתגלה אל איוב. לא ברור מהטקסט מה בדיוק מבין איוב מתוך ההתגלות שחווה, אך אנו יודעים שמצבו של איוב חוזר לקדמותו ואף יותר מזה. כלשון הכתוב (איוב מב י): וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף יְהוָה אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה.

היה צריך לבוא הרב דוב יוסף סולובייצ'יק (הגרי"ד) – איש המאה ה 20 – שיסביר לנו שהפסוק הנ"ל מתאר את השינוי הפנימי העמוק שבזכותו ובגללו תמו הייסורים של איוב. בתחילת הספר, איוב הוא "צדיק במעיל פרווה" שאמנם נוהג בצדקות ומקריב קרבנות בשיטתיות, אבל לא מצליח "לגעת" באחרים. אחרי ההתגלות, אנו רואים את איוב מתפלל בעד חבריו! וכך מתאר הרב סולובייצ'יק את המהפך של איוב (בספרו "קול דודי דופק"):

הפלא הגדול התרחש; איוב עמד פתאום על טיבה של התפילה היהודית. הוא גילה בשעה אחת את לשון הרבים, את מידת-החסד הסוחפת את האדם מרשות היחיד לרשות הרבים. הוא התחיל לחיות את חיי הכלל; לכאוב את מכאוביו, להתאבל על אסונו ולשמוח בשמחתו. ייסורי-איוב מצאו את תיקונם האמיתי בהחלצו מן ההסגר שהיה נתון בו, וחמת א-להים שככה. 

לפי פירוש זה, איוב היה צריך לעבור מעין חוויה מתקנת וגרמה לו לראות את האחר סביבו.