חשוב לדעת שיש שוני מהותי בין הנצרות לאסלאם בנושא.

ספרי התנ"ך שלנו כלולים בכתבי הקודש של הנוצרים, וזאת ללא שינויים משמעותיים בטקסט. ההבדל הגדול הוא כמובן בפרשנות שהנוצרים נותנים לפסוקים. נציין שמושג הנוצרי "הברית הישנה" בד"כ כולל בתוכו גם את התנ"ך שלנו, אך גם את הספרים החיצוניים שאינם חלק מהתנ"ך לפי המסורת.

אסלאם אמנם מכיר באברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, דוד (וגם ישו) בתור נביאים, אך לתפיסתו, היהודים והנוצרים זייפו את כתבי הקודש, ולכן הגרסה הנאמנה של המאורעות נמצאת בקוראן בלבד. לכן המוסלמים לא מקבלים את ספרי התנ"ך כפי שהם.

מעניין להשוות את סיפור העקדה בין התורה לבין הקוראן. התורה אומרת במפורש שיצחק הוא הבן הנעקד. סיפור העקדה הכתוב לא מזכיר את ישמעאל, אך יש ליהודים מסורת בעל פה שישמעאל היה אחד הנערים שליוו את אברהם ואת יצחק בדרכם. לעומת זאת, הקוראן לא אומר במפורש מי היה הבן הנעקד של אברהם. רוב חכמי האסלאם סברו שזה היה ישמעאל, אך חלקם סברו שזה היה יצחק דווקא.

"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" – כולנו מכירים את השיר. הבקשה נאמרת (עם שינויים קלים בין נוסחי העדות) גם בקדיש, בסוף תפילת העמידה ובברכת המזון.

מה שפחות שידוע זה המקור של המשפט בתנ"ך. הפסוק נאמר בספר איוב בדברי בלדד השוחי בשבחו של הקדוש ברוך הוא: "הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו"

שמעתי בשמו של הרב אשכנזי ("מניטו") פירוש קצת עצוב. אנו אומרים שהקדוש ברוך הוא יעשה שלום במרומיו, כי לצערנו רק הוא מסוגל לזה, בעוד שאנו בעולם שלנו נמצאים בעולם של מחלוקות ולא מסוגלים להשכין את השלום. רוצים לשמוע?

מדובר בספרים מתקופת הבית השני (אפשר למצוא רשימה כאן) שלא נכללו בתנ"ך ע"י החכמים. דרך אגב, לפי המסורת שבמשנה, היה ויכוח בין החכמים האם לכלול בתנ"ך את שיר השירים ואת קהלת. בין הספרים האלה: ספרי המקבים (מכילים מידע חשוב מתקופת החשמונאית), ספר יהודית (שם מופיע הסיפור על יהודית שערפה את ראשו של הולופרנוס, שר צבא אשור) וספר בן סירא (המשך לספרי החוכמה מהתנ"ך).

האם ההלכה מתירה לקרוא את הספרים האלה? במשנה מובאת דעה שמי שקורא בהם – אין לו חלק לעולם הבא! אך נראה שהחכמים במהלך הדורות היו בקיאים בספרים הללו. בנוסף, הפסוקים מספר בן סירא (שנכלל ב"חיצוניים" לכל הדעות) מצוטטים בתלמוד בדומה לפסוקי התנ"ך. לכן מסתברת יותר הדעה שהאיסור הוא אינו הקריאה עצמה, אלא לא להבחין בין ספרי התנ"ך (שנכתבו ברוח הקודש) לבינם.

אצל הנוצרים, להבדיל, רבים מהספרים החיצוניים נכנסו ל"קנון" של ספרי הקודש. הסיבה לכך פשוטה: הנוצרים היו צריכים את החוליה המקשרת בין תקופת הנבואה העברית (שהיא התנ"ך שלנו) לבין סיפורי מעשיו של "אותו האיש". הספרים החיצוניים סיפקו את הרצף הנדרש.

כמובן שלא. אמנם לחלק מהנביאים של ספר בתנ"ך על שמם. אבל נביאים רבים מוזכרים בתנ"ך ללא ספר משלהם: מרים הנביאה, אליהו הנביא, אחיה השילוני, נתן הנביא ועוד רבים אחרים.

יש ספר מיוחד שהוא ה"תרי עשר": הוא מחשב לספר אחד בתנ"ך, אך מתחלק לשנים עשר ספרי נבואה קצרים יחסית, כל אחד נכתב ע"י נביא אחר. ומה עם שמואל א' ושמואל ב'? מדובר בספר אחד רציף מבחינת המסורת. החלוקה לחלק א' וחלק ב' מקורה בנוחות העריכה וההדפסה. ויש גם נביאים שכתבו, לפי המסורת, יותר מספר אחד (מוזמנים לגלות).

בהקשר הזה, ראוי להזכיר את מאמר התלמוד (מגילה יד א):"נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה, ושלא הוצרכה – לא נכתבה". כלומר, התנ"ך אינו מייצג את כל התוכן ההיסטורי של הנבואה, אלא נערך כך שיכלול רק את מה שחשוב להעביר לדורות הבאים.

שני סיפורים על חשיבות ההודאה והכרת הטוב.

הראשון קשור לחזקיהו מלך יהודה. חזקיהו מתואר כמלך צדיק. אם כך, התלמוד שואל מדוע חזקיהו לא נעשה משיח? לפי המתואר בתנ"ך נעשו לו ניסים גדולים, במיוחד בזמן המצור האשורי על ירושלים, שם המפלה של הצבא האשורי הייתה בדרך נס. תשובת התלמוד מפתיעה: הוא לא נעשה משיח כי לא אמר שירה! (סנהדרין צ"ד עמ' א, ראה כאן להרחבה). כנראה שהיכולת להודות היא משמעותית ביותר לתפקיד המשיחי.

הסיפור השני מתייחס למנהגי התפילה. בתפילות בהן נהוג ששליח הציבור חוזר על התפילה, הקהל מאזין ולא מקריא את הברכות. זאת פרט מקום אחד שהוא ברכת ההודאה: שם הקהל מחויב לומר בקולו קטע קצר שנקרא "מודים דרבנן". הרב יונתן זאקס שואל: למה דווקא בקטע הזה של ההודאה? ומביא תשובה בשם הרב אליה שפירא: אמירת התודה היא הדבר היחידי שלא ניתן לתת לאחר לעשות במקומך, ולכן שליח הציבור לא מועיל לעניין זה וכל אחד חייב לומר בפיו. לכן גם חזקיהו המלך היה מחויב לומר בעצמו ובכבודו שירה והודאה על הצלתו המופלאה.

האמת היא שעם כל הכבוד לערך הפלורליזם שהאמירה מייצגת בתודעה שלנו, המשפט לא מופיע כפסוק במקורות. יש אמנם פסוק בספר חבקוק ב ד: "הִנֵּ֣ה עֻפְּלָ֔ה לֹא־יָשְׁרָ֥ה נַפְשׁ֖וֹ בּ֑וֹ וְצַדִּ֖יק בֶּאֱמוּנָת֥וֹ יִֽחְיֶֽה"

פשט הדברים הוא שהצדיק יחיה בזכות אמונתו (כך מפרש הרד"ק). אין מכאן ראיה לסובלנות דתית.

ידועה ההקפדה של המסורת על הכתיבה המדויקת של ספרי התורה. לפי ההלכה, ספר שיש בו טעות – צריך לתקן או לגנוז. האם זה אומר שכל ספרי התורה שבשימוש זהים מבחינת סדר האותיות? לא בהכרח. מתברר שמסורת יהדות תימן שונה משאר העדות. כאן ניתן למצוא 14 הבדלים. חלקם ממש הבדלי אותיות. אז כל עדה ממשיכה את המסורת שלה בקפדנות. יש אפילו סיבות לחשוב שנוסח תימן מהימן יותר.

ומה בין האשכנזים לספרדים, אתם שואלים? בפסוק מסוים, לפי המסורת האשכנזית הקדומה, מילה "דכא" נכתבה באות א' כמו אצל התימנים, בעוד שהספרדים כותבים "דקה" באות ה'. בדורות האחרונים, רבים מספרי התורה של האשכנזים (אך לא כולם) נכתבו באות ה' – וכך נראה שספרים אלה זהים למסורת הספרדית מבחינת האותיות. כמובן, יש הבדלים בכתב ובקישוטים, אך לא בטקסט.

רש"י נחשב לגדול פרשני החומש, אך יש סיבות להניח שהטקסט שהיה לפניו אינו זהה לגרסה שלנו. יש לו פירוש בו הוא דורש אות ו' בפסוק מסוים… רק שבמקום הזה אנו לא רואים ו' בטקסט. מוזמנים ללמוד לפרטים ממאמרו של מנחם כהן בנושא.

אגב, יש לנו עדות ממסכת סופרים על כך שהבדלי הנוסח היו גם בזמנים הקדומים. מסופר שם על שלושה ספרי תורה שנמצאו בעֲזָרָה (חצר בית המקדש): "ספר מעונה", "ספר זאטוטי", "ספר היא". בכל אחד מהספרים האלה היה הבדל של אות אחת לפחות, והם נקראו לפי המילה שנכתבה שונה מהמקובל בשר הספרים.

כן, אבל צריך לדייק ביחס לאיזו חלוקה אנו מדברים.

החלוקה של התורה ל"פרשות השבוע" היא חלק מהמסורת האוטנטית שלנו. המחזור השנתי של קריאת התורה עם החלוקה השבועית נקבע במקור בגלות בבל. אגב, בארץ ישראל היה מנהג אחר, לפיו התורה נקראה כולה במחזור של שלוש שנים ולא בשנה אחת.

אבל כשאנו מציינים את הפרק ואת הפסוק בתנ"ך – כמו למשל יחזקאל ד' ב' – אנו מתכוונים לפסוק ב' בפרק ד' לפי חלוקת הפרקים שמקורה נוצרי, ומיוחסת לכומר האנגלי בשם לנגטון. מטבע הדברים, החלוקה הזאת מבטאת לעיתים את המבט הנוצרי על תוכן התנ"ך, שלא מתיישב עם המסורת שלנו.

אבל קרה מה שקרה, אימצנו את החלוקה הזאת, היא מופיעה בכל ספרי התנ"ך המודפסים ולפיה מצטטים את פסוקי התנ"ך בכל הספרות התורנית. גם אילו היינו רוצים, אין לנו דרך מעשית לנטוש אותה. אפשר לקרוא על זה ביתר פירוט בויקיפדיה.

למה ספר יונה נבחר להפטרה (קריאה בנביא) ביום כיפור דווקא? בפשטות, נראה שמדובר בכוחה של התשובה שאנו רוצים להעצים ביום המיוחד הזה.

קודם כל, התשובה של אנשי נינווה, שלפי הפשט הם שבו מדרכם הרעה. אמנם חז"ל טענו שהם לא ממש הפכו לצדיקים אלא עשו קצת "הצגה": הרי אין סיבה לגרום לבהמות לצום, חוץ מליצור רעש ומהומה. אבל מבחן התוצאה מראה שאפילו תשובה לא מושלמת שכזאת – מתקבלת בשמיים.

וכמובן, יונה הנביא עצמו: (פרק ב') וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל יְהוָה אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה. ג וַיֹּאמֶר קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל ה' וַיַּעֲנֵנִי מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי", וגם תפילתו נענתה: "וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה" .אז אין דבר יותר ראוי ליום כיפור מלהזכיר התפילות שנענו למעלה.

א