אפשר היה לחשוב שאסתר היא הגיבורה הראשית כי על שמה נקראה המגילה. אך שלחז"ל הייתה דעה אחרת בנושא. נתחיל ממנהג קריאת המגילה. בימינו נהוג לקרוא את המגילה בשלמותה, וכי אפשר אחרת? אך במשנה (מגילה ב ג) מובאת מחלוקת בנושא: "וּמֵהֵיכָן קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִלָּה וְיוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֻּלָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵאִישׁ יְהוּדִי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מֵאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה." איך להבין את שלושת הדעות?

רבי יוחנן מסביר בתלמוד (מגילה יט א) שמקור המחלוקת הוא בדיוק בשאלה שהתחלנו ממנה: מי הדמות המרכזית במגילה? רבי מאיר סובר שאחשוורוש הוא במרכז, ולכן חייבים לקרוא את המגילה מההתחלה (כי הוא מוזכר במשפט הראשון). רבי יהודה לעומתו רואה במגילה את הסיפור של מרדכי היהודי, ולכן לשיטתו אפשר להתחיל מהמקום בו מרדכי מופיע בפרק ב' ("אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי"). רבי יוסי מתמקד במעשה של המן הרשע, ולכן לדעתו אפשר להתחיל מפרק ג' שם מוזכר לראשונה המן: "אַחַ֣ר הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה גִּדַּל֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֜וֹשׁ אֶת־הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י…".

אבל ההלכה היא כמובן כשיטת רבי מאיר: קוראים את המגילה מתחילתה, כלומר אחשוורוש המלך במרכז! וכך מתחילה המגילה: "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה.". הזמן של הסיפור הוא הזמן שלו. ואגב, גם לקראת סיום המגילה מוזכרת גדולתו של אחשוורוש המלך. האירועים מתרחשים עמוק בגלות, שם (לפחות בצד הגלוי) אחשוורוש הוא השולט והקובע. הוא זה שמאשר להמן את ה"פתרון הסופי". אך האם היו לו גם מידות טובות שעזרו ליהודים להינצל בסופו של דבר? על כך כתבנו כאן.

מקובל לחשוב שמרדכי ואסתר הצליחו בגבורתם לגרום לביטול גזירת המן הרשע בדבר השמדת היהודים. אך יש במסורת דעה (שמבוססת על טקסט המגילה) שלמעשה גזירת המן לא בוטלה ובעינה עומדת! וכך כותב הרב חיים פלאג'י בספרו "מועד לכל חי" (סימן לא, צד), שם הוא דן במנהגי פורים: "עוד נראה לתת טעם על הרבות צדקה בפורים יותר מכל המועדות, יען גזרת המן לא נתבטלה כי אם לפי שעה, וביום פקדו משם והלאה רבו הגזירות והשמדות וההריגות והגרושין במלכות יוון". אמנם יהודי פרס ניצלו "לפי שעה" כמתואר במגילה, אך גזירת ההשמדה עצמה המשיכה להתקיים ולהכות ביהודים.

אך מה המגילה מספרת על כך? לכאורה, ביטול הגזירה לא היה אפשרי "מסיבות ביורוקרטיות". זאת התשובה הרשמית של אחשוורוש המלך למרדכי ואסתר: (אסתר ח ח): "וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב." אין בממלכה הפרסית הליך של ביטול של כתב מלך חתום כדין. תהיה הסיבה אשר תהיה: אין דרך חזרה.

אז מה כן אפשר לעשות? אז זה מה שנכתב בכתב המלך החדש (אסתר ח יא): "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז." – אם אי אפשר לבטל את האנטישמיות, לפחות היהודים יכולים וצריכים להגן על עצמם נגד אויביהם. אצל מרדכי ואסתר זה הצליח.

מגילת אסתר הקצרצרה לא מפרטת הרבה דברים. כתבנו כאן שאין בה הסבר למה מרדכי סירב להשתחוות להמן. אך יש נושא שהשתיקה בו רועמת במיוחד: מעשה המגילה מתאר את יהודי פרס, ולא מזכיר בכלל את ארץ ישראל! ומה היה בארץ בזמנם של אחשוורוש, המן ומרדכי? לפי רוב הפרשנים, סיפור המגילה מתרחש אחרי הכרזת כורש (מלך פרס) שנתנה ליהודים רשות לעלות לארץ ולבנות את בית המקדש. אחת מהראיות לכך היא אזכורו של אחשוורוש בספר עזרא. אך סיפור המגילה מתעלם בעקשנות מהשיבה לציון.

חז"ל בתלמוד שואלים: במה אשמים היהודים שנגזרה עליהם גזירת ההשמדה של המן? אחד מההסברים הוא (מגילה יב א): "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע" [אחשוורוש] – מדובר בסעודה של המלך שמוזכרת בתחילת המגילה. באמת לא ברור למה החטא הזה נחשב חמור כל כך. אך אפשר לפרש כך: "נהנו מסעודתו" – הכוונה שנשארו בשושן ולא עלו ארצה, למרות שהייתה להם רשות! ואכן ככל הידוע לנו ממגוון מקורות, רוב היהודים נשארו בגלות פרס, ורק המיעוט עלה ארצה.

לכאורה, סוף המגילה הוא שמח מאוד מבחינת היהודים ("ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר"), אך זה לא נכון בראייה הציונית-לאומית. אסתר נשארת בארמון המלך. מרדכי הופך לשר בכיר בארמונו של אחשוורוש ומנהיג קהילה מוערך. היהודים נשארים בתוך חשיכת הגלות.

בימנו המצב טוב יותר: לפי הערכות, אנו מתקרבים לנקודה בה חצי מהעם היהודי חי בארץ ישראל, בפעם הראשונה מאז חורבן הבית הראשון.

הצרות של היהודים במגילת אסתר מתחילות בדיוק מהנקודה הזאת: מרדכי מסרב להשתחוות להמן כהוראת המלך אחשוורוש. מכאן בא כעסו של המן, והוא הגה את ה"פתרון הסופי" בגרסה הפרסית. במבט ראשון אנו רואים במרדכי יהודי אמיץ וגאה שלא הסכים להשפיל את עצמו מול המן. אך האם הוא נהג נכון? בהלכה יש עקרון של "דינא דמלכותא דינא": חייבים לציית לחוקי השליטים הגויים, אלא אם מדובר בציווי לעבור על מצוות התורה. אך בתורה אין איסור להשתחוות (התורה מספרת לנו שיעקב אבינו השתחווה לעשיו אחיו).

כמו ברהבה נושאים, המגילה לא מגלה לנו את הסיבה להתנהגות מרדכי. יש מדרש (אסתר רבה ו ב) שאכן הולך בכיוון של איסור דתי: המן "חקק עבודת כוכבים על לבו" – כלומר תלה על גופו חפץ של עבודת אלילים, ולכן מעשה ההשתחוויה הפך לאיסור. אבל המגילה לא מדברת על כך, ויש במדרשים גם הסברים אחרים, כגון יריבות אישית או אפילו פוליטית בין מרדכי להמן. פרופ' יונתן גרוסמן בשיעורו בנושא מעלה אפשרות מעניינת: יתכן ומרדכי לא נהג בהפגנתיות (כפי שאפשר היה לדמיין) אלא רק ניסה להתחמק מהמן על מנת שלא יצטרך לכרוע בפניו. אלא שהזהירות לא עזרה לו: ברגע שהדבר נודע להמן, "וימלא המן חמה" על מרדכי ועל עמו.

כמו תמיד, ריבוי ההסברים הסותרים רק מעצים את התעלומה שהמגילה משאירה לנו. אז כל אחת ואחד יחליט לעצמו: האם מרדכי נהג בחוכמה כיאה ליהודי, או אולי ביהירות שסיכנה את כל יהודי האימפריה הפרסית. לא קל חיות בגלות. האם זה היה מתוך בחירה? על כך בהמשך.

מישהו בימנו בכלל מעז להתייחס לרעיון המלוכה ברצינות? חשוב לזכור שלמושג המלוכה יש יסודות חזקים במסורת. הדבר קשור לתפיסה שבית דוד הנו נצחי: אמנם היסטורית שלטון מלכי בית דוד הסתיים עם חרבן בית המקדש הראשון, ובתקופת הבית השני הם כבר לא מלכו – אך הברית בין ה' לבית דוד היא נצחית. לפיכך יש לצפות לבואו של משיח מבית דוד שיישב על כיסא המלכות.

מנגד, כבר בתנ"ך אפשר לגלות גם את היסוד האנטי-מלוכני. מפורסם הסיפור על שמואל הנביא (שמואל א פרק ח) שהתנגד למנוי של מלך שהם ביקש. לא סתם התנגד, אלא גם הביא לכך בנאומו סיבות מצוינות. פחות ידוע סיפורו של גדעון השופט. בשלב מסוים (כמתואר בספר שופטים פרק ח) העם מבקש מגדעון להפוך למלך, והוא עונה להם נחרצות (פסוק כג שם): "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, גִּדְעוֹן, לֹא-אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם, וְלֹא-יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם:  ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם".

נראה שיש חשיבות מיוחדת לעמדה של רבי יצחק אברבנאל (שחי בדור של גירוש ספרד): הוא היה לא רק רב ופרשן, אלא גם דיפלומט בינלאומי מנוסה. בתור כזה, הוא הכיר היטב את השליטים והמשטרים של תקופתו. זה מקרה של אדם ש"יודע בדיוק על מה הוא מדבר". בפירושו על ספר דברים אברבנאל טוען שיש יתרון רב למדינות שמנהיגיהם נבחרים ומתחלפים, על פני אלה שנשלטות ע"י שושלות המלוכה. הוא מביא כדוגמא את ונציה ואת פירנצה שבימיו היו מעצמות חזקות שלא הייתה בהן מלוכה. אברבנאל טוען נחרצות שמלוכה היא דבר שלילי, וצורות שלטון אחרות עדיפות בהרבה.

ממליץ לקרוא את מאמרו של הרב חיים נבון "המשטר המדיני על פי התורה" שמביא מקורות נוספים. מסקנתו היא שיש עלינו חובה להעמיד למדינה שלטון ראוי, אך אין שום הכרח שצורת הממשל תהיה מבוססת על מלך דווקא.

התורה מספרת שה' גזר על משה שלא יכנס לארץ ישראל לאחר מעשה מי מריבה. אך יש קושי בגישה הזאת: לא ברור מה בדיוק היה חטאו של משה שעליו נענש. הפרשנים נתנו הסברים רבים לחטאו של משה (למשל, רש"י סבר שמשה היה צריך לדבר אל הסלע במקום להכות בו). על ריבוי ההסברים הללו כתב שמואל דוד לוצטו (שד"ל): "משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלשה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש". אז יתכן וצריך לחפש פתרון לחידה ממקום אחר?

הרב אורי שרקי במאמרו קושר ישירות את אי כניסתו לארץ של משה להתנהגותו במעשה חטא המרגלים. אך צריך לבלוש בטקסט. אמנם בספר "במדבר" בו מתואר הסיפור לראשונה לא מופיעה שום תגובה של משה לטענות המרגלים (שחזרו מהשליחות) שלא ניתן לכבוש את הארץ. אך בספר "דברים" משה חוזר על הסיפור, מספר איך הגיב: (דברים א כט-ל): "וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם." כמה פסוקים אחרי זה (דברים א לז) משה אומר שבגלל המעשה הזה ה' מנע ממנו את הכניסה לארץ.

אבל מה רע בעצם בתגובתו של משה למרגלים? לכאורה, משה הפגין אמונה עמוקה ובטחון ביכולתו של ה' להביא לניצחון במלחמה נגד יושבי הארץ. אבל בשלב כיבוש הארץ הדרישות מהמנהיגות משתנות: הכרחי שהמנהיג יגייס את העם למלחמה הפיזית באויבים, ולא יבנה על ה' שיילחם עבורם. משה לא הלך בכיוון הזה. לפיכך לא מדובר כאן בחטא כפשוטו של המונח, אלא באי ההתאמה לתפקיד של "כובש הארץ". כולנו יודעים שאין זו הדרך לקחת אדם מוכשר ורב הישגים ולמנות אותו למשרה אליה הוא לא יכול להתאים בגלל אישיותו. לכן היה הכרח להעביר את ההובלה ליהושע בן נון. להעמקה בסוגיה, מוזמנים לקרוא מאמר מהאתר של ד"ר אלכסנדר קליין.

הביטוי "יפתח בדורו כשמואל בדורו" מופיע בתלמוד הבבלי (ראש השנה, כה ב) ופירושו שחייבים לציית למי שמתמנה להיות מנהיג, גם אם מידותיו קטנות ביחס למנהיגים אחרים. וכך אומר התלמוד: "יפתח בדורו כשמואל בדורו, ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים". אך למה שמואל ויפתח דווקא? מי זה יפתח שמשווים אותו לשמואל, שהוא אחד מגדולי הנביאים שקמו לישראל?

ספר שופטים (תחילת פרק יא) מתאר את יפתח הגלעדי כחסר תכונות נעלות בגון יחוס, חוכמה וקדושה. הוא מוצג כמעין מנהיג כנופיה: אמנם הוא "גיבור חייל", אך "וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל-יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים". איך עלה לגדולה? המצב הביטחוני היה גרוע: העם פחד מהמלחמה מול מלך עמון. לכן זקני העם מבקשים מיפתח לעמוד בראש, על מנת שיצליח לנצח את האויב. יפתח מסכים לקחת את ההובלה. בתור מנהיג, הוא לא רק עוסק במלחמה, אלא גם כותב אגרות למלך עמון בהן מתאר את המהלכים ההיסטוריים שקדמו לסכסוך הנוכחי. יפתח מתפקד כמדינאי לכל דבר!

יפתח הגלעדי ודאי לא היה מנהיג מושלם, ולחז"ל יש ביקורת רבה על מעשיו. ואף על פי כן, "יפתח בדורו כשמואל בדורו". מעבר לחובת הציות למנהיג, אולי יש לכך סיבה נוספת. התלמוד בהמשך מצטט פסוק מספר קהלת (ז י): "אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה.". לעיתים מספרים לנו ש"פעם היה טוב", ושהמנהיגות של פעם הייתה אמיצה, בעוד שהיום הכל קטן ומושחת. חכמת קהלת רומזת לנו לבחון טענות מסוג זה בצורה ביקורתית: יתכן ומדובר פשוט בהאדרת העבר. למנהיגים של פעם ודאי היו מגרעות, וחסרה לנו פרספקטיבה היסטורית על מנת לשפוט את ההווה נכון. מההיבט הזה, חשוב לכבד מנהיגים ולא לזלזל בהם.

"דיה לצרה בשעתה" פירושו שאין טעם לדאוג לבעיות לפני שהן מגיעות. הביטוי אינו נמצא בתנ"ך אך מופיע בתלמוד הבבלי (ברכות ט ב). משמעותו שם מאוד דומה לזו של העברית המודרנית. אך באיזו צרה מדובר במקור? מתברר שהשעבוד לעתיד לבוא היא הצרה שנרמזת למשה רבנו בשיחה עם ה' בסנה הבוער, בה משה מתבשר על תפקידו לגאול את ישראל ממצרים. נבחן את הדברים.

ה' אומר למשה בסנה (שמות ג יד): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם." הרבה פירושים ניתנו לשם "אהיה אשר אהיה". נשים לב שבחצי השני של הפסוק מופיע רק "אהיה" ללא החזרה. התלמוד בברכות מפרש כך: "אהיה אשר אהיה אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות [לעתיד לבוא], אמר [משה] לפניו: ריבונו של עולם, דיה לצרה בשעתה! אמר לו הקב"ה לך אמור להם :אהיה שלחני אליכם".

לפי התלמוד, ה' מגלה למשה שלא רק שעליו להוציא את העם ממצרים, אלא שיהיה בהמשך עוד "סיבוב" של גלות וגאולה. משה חושש שהעם במצב של עבדות לא מוכן לשמוע על הבעיות לעתיד ("דיה לצרה בשעתה") – ה' מסכים עם משה, ומורה לו לדבר עם העם רק על הגאולה מעבדות מצרים.

בזמן נבואת ירמיהו היו יהודים שהאמינו שבית המקדש הוא מעין "ביטוח": הרי ה' לא ייתן לבית מקדשו להיהרס! אבל ירמיהו עומד בשערי בית המקדש ואומר לעם: (ירמיהו ז ד): "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה.". היכל ה' כשלעצמו לא מספק הגנה והוא הולך להיחרב, אלא אם תעשו תפנית מוסרית: (ירמיהו ז ה): "כִּ֤י אִם־הֵיטֵיב֙ תֵּיטִ֔יבוּ אֶת־דַּרְכֵיכֶ֖ם וְאֶת־מַעַלְלֵיכֶ֑ם אִם־עָשׂ֤וֹ תַֽעֲשׂוּ֙ מִשְׁפָּ֔ט בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֥ין רֵעֵֽהוּ׃"

מדוע אין לסמוך על המקדש? כבר בציווי בניית המשכן בתורה נאמר: (שמות כה ח): "וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם". על הפסוק הזה אומר אומר רבי חיים בן עטר ("אור החיים"): "ושכנתי בתוכם" ולא אמר בתוכו, שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל". ללא נכוחות השכינה בתוך בני ישראל, השכינה לא שורה גם במקדש – שהופך לעצים ואבנים.

בתלמוד הבבלי (סנהדרין צו ב) מופיעה אגדה על נבוזרדאן מנהיג הצבא הבבלי שכבש את ירושלים והחריב את המקדש. כשהמצביא הגיע לשרוף את היכל ה', הוא שמע בת קול: "עַם הרוּג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת". בזמן שהכובשים הגיעו השכינה כבר לא שרתה בבית המקדש, ונותר להם להרוס רק את החומר ממנו המקדש היה בנוי. אל לו להתגאות במעשיו יותר מדי.

אבל האם הקדושה נעלמה לגמרי מאז שהמקדש נחרב? זו מחלוקת שהחלה עוד בתקופת התלמוד, והאיסור להיכנס לחלקים מהר הבית בימנו נסמך על הדעה שקדושת המקום קיימת גם בזמן הזה.

התורה (בראשית יג יג) מספרת לנו: "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לה' מְאֹד." אבל בניגוד למחשבה המקובלת, לפי חז"ל חטאם היה לא רק בתחום המיני. נקדים קצת רקע. בימנו אזור ים המלח הנו יבש ושומם, אך לא כך היה בתקופת התורה. כשלוט נפרד מאברהם אבינו, הוא בוחר באזור סדום כי ראה שזה מקום עשיר: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה…" (בראשית יג י). הסדומיים נהנו משגשוג חומרי מרשים. איך התמודדו עם אתגר חברת העושר? האם גם הצדק נכח שם? לפי חז"ל, התשובה היא שלילית.

אגדות חז"ל בתלמוד מספרות על עיוות המוסר והדין הנוראי בסדום. סדום נהגה כמדינת חוק, רק שהחוקים אסרו בצורה מתוחכמת על מעשי חסד ומתן צדקה לעני. הנה סיפור על איך נהגו כלפי העניים (אני משתמש בתרגום שטיינזלץ): "ועוד נהגו: כאשר היה מזדמן להם עני, היו נותנים לו כל אחד ואחד דינר וכתוב שמו של הנותן על הדינר, ולחם לא היו מוכרים לו .כאשר העני היה מת [מרעב], היה בא כל אחד אחד ואחד ולוקח את דינרו שלו."

יש גם סיפור קצת מצחיק על אליעזר עבד אברהם שמסתבך משפטית, אך מצליח בסוף להערים על השיטה. מסתבר שבסדום הדין היה שמי שפוצע את חברו – יכול לתבוע ולקבל כסף מהפצוע! "אליעזר עבד אברהם הזדמן לשם, ו[מישהו] פצעוהו. [אליעזר] בא לפני הדיין לתבוע פיצויים. אמר לו הדיין: תן לו [לפוצע] שכר על שנטל דם! אליעזר לקח אבן, ופצע את הדיין. אמר לו דיין: מה זה? אמר לו אליעזר: את השכר שמגיע לי ממך – תן לו לזה [לפוצע הראשון], והכסף שלי כמו שנמצא נמצא."