האם מובן מאליו שהאדם שלם יותר מאשר בעלי החיים? בפרק א' מאמר שלישי של "ספר העיקרים" לרבי יוסף אלבו מתמודד מול הטענה שלחיות יש יותר שלמות מאשר לבני האדם. באיזה מובן? בגדול, החיות מסתדרות עם מה שיש להן. יש להן פרווה טבעית – הן לא צריכות בגדים חמים. לחיות הטרף יש נשק בגוף – שיניים וטפרים – אין להן הכרח לייצר כלי מלחמה. ואילו האדם לא יכול להתקיים באופן טבעי: על מנת לתפקד הוא נדרש לבנות בתים, לייצר כלים, לבשל מזון. יש טענה פילוסופית ש מוכיחה מכאן את חוסר שלמתו של אדם כייצור – הרי הוא לא מתקיים כמו שהוא, ללא השלמה שאינה טבעית לו.

אך מחבר הספר דוחה את החשיבה הזאת. הטיעון העיקרי הוא שבורא העולם נתן לאדם שכל "כללי": לאדם יש יכולת שכלית לחשוב ולהבין את העולם מצדדים וכיוונים רבים. לחיות אין תכונה כזאת. למיני בעלי חיים יש יכולת "פרטית" (ספציפית) – ולכן הן מצוידות היטב לטובת הפונקציה הזאת, כמו הדוקרים לקיפוד או קרניים לשור. אברי גוף אלה משרתים היטב יכולת מסוימת. לא כך תפקידו של אדם – שמיועד לפעול בעולם דרך שכלו. לכן ההכרח לאדם לבנות ועצמו כלים ואמצעים – שבח הוא ולא גנאי.

או בניסוח המחבר: "ולזה התחכם הבורא ביצירתו לעשות לו כלים כלליים הם בכח כל כלי המלחמה, ונתן לו שכל כללי במה שישיג כללי הדברים ולא פרטיותם, וכן שיוכל להשיג בו כלל כל ההשגות הפרטיות אשר בכל הבעלי חיים, וישתמש מן הכלים ההם בפנים שונים לעת הצורך ויניחם כשלא יצטרך אליהם ולא יהיו עליו למשא כבד". כאן מוצג עוד יתרון של האדם: לנו יש יכולת להתאים על עצמנו הרבה מעבר לחיה. אדם לא נדרש לשאת את כליו על עצמו שלא לצורך, כי הם אינם חלק מגופו. הוא לוקח ומוריד אותם בהתאם לצורך.

ובכל זאת, מה ניתן ללמוד מהחיות? הספר מביא אמרה מהתלמוד (ערובין ק ב) : "אמר רבי יוחנן: אלמלא לא ניתנה תורה – היינו לומדים צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה, ודרך ארץ מתרנגול". דברי רבי יוחנן מסתדרים היבט עם קו המחשבה הקודם של המחבר. כל מין של בעל חי יש לא עניין מסוים שהוא טוב בו. אז נכון לנו כבני האדם לקחת דוגמא מהתכונה הראויה אצל חיה שמצטיינת בה – אפילו כשמדובר בענייני מוסר. אך אין חיה שמכילה את כל מה שאדם צריך.