חלק משמעותי מנכסי התרבות של עם ישראל נוצר בגלות. אבל בואו נודה שרוב הזמן שלנו בגלות היינו עסוקים כעם בהישרדות מול איומי הגויים סביבנו, ואת שארית המאמץ הקדשנו לבעיות הפנימיות שלנו. גם לו רצינו ברצינות להיות "אור לגויים" כדברי ישעיהו, הסביבה לא אפשרה לנו להוציא מעצמנו מסר ברור לכלל האנושות.

מי ששם לב לתופעה הזאת היה לא אחר מאשר ז'אן־ז'אק רוסו, סופר ופילוסוף שווייצרי שחי במאה ה 18. כך הוא כותב בספרו "אמיל", בהתייחס לוויכוחים בין היהודים לנוצרים על פרשנות התנ"ך: "באוניברסיטת סורבון ברור כשמש שהנבואות על המשיח מתייחסות לישו. בקרב הרבנים באמסטרדם ברור באותה מידה שאין להן כל קשר לישו. לעולם לא אאמין ששמעתי ברצינות את טענות היהודים, עד שיהיו להם מדינה חופשית, בתי ספר ואוניברסיטאות, שבהם יוכלו לדבר ולהתווכח ללא חשש. רק אז נוכל לדעת מה יש להם לומר."

אז רוסו הוא בעצם חוזה מדינת היהודים? לא בדיוק, אך הוא עלה על נקודה משמעותית מאוד. הוא בעצם אומר שלא ניתן להבין לעומק את המסר של היהודים כל עוד הם נאלצים לדבר מתוך פחד. או כמו שנאמר בקוהלת (ט טז): "… וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים." ועכשיו, כשיש לנו מדינה ואין עלינו עול של עמים אחרים, מה יש לנו לומר בעצם? רגע, האם רק לנו יש מצוות, או שגם לגויים? מוזמנים לקרוא.