ניתן לומר שהמסורת היהודית אומרת לא רק שיש לעולם בורא, אלא שהבורא נוכח בעולם גם לאחר מעשה הבריאה. הנבואה היא העדות לכך שהבורא מעורב במתרחש בעולם שלנו. אך העיקרון של הנוכחות המתמדת של האל בעולמנו מודגש במיוחד בתורת החסידות. נביא כאן פירוש יפה שמיוחס למייסד החסידות הבעל שם טוב.
הבעל שם טוב מפרש את הפסוק (תהילים קיט יט): "לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם." בפשטות, הפסוק אומר שהתורה היא נצחית. אך בעל שם טוב הולך בכיוון אחר. הוא משווה את מעשה בריאת העולם לאומן שעושה כלי. אמנם הכלי הוא יצירת האומן, אך לאחר גמר המלאכה הכלי כבר מתקיים בזכות עצמו, ללא צורך בנוכחות בעל המלאכה. אך לא כך העולם, שלא רק נברא אלא לא יכול להתקיים אפילו רגע אילו הבורא היה חלילה מסתלק.
נחזור לפרש את הפסוק. אותיות התורה של מאמרות ה' במעשה בראשית – שהן "דבר ה'" – נמצאות ברקיע השמיים מאז הבריאה, והן [לפי בעל שם טוב] מחזיקות את העולם עד היום הזה: "באותיות הללו הם חיותן וקיומן של השמים ושמי השמים".
בחסידות נהוג להדגיש שה' נמצא בכל מקום ומשגיח על כל המתרחש. יש סיפור חסידי על בעל שם טוב בו הוא מוכיח שאפילו עלה לא נופל מעץ ללא השגחת הבורא. האם יש במסורת גישות אחרות? בהחלט. ניתן לקרוא כאן.
פינגבאק: היום השביעי של הבריאה: העולם באחריות האדם | מקסימום יהדות