ארכיון תגיות: רמב"ם

האם עיקר הרע הוא מה שאדם גורם לעצמו?

ב"מורה הנבוכים" של הרמב"ם שנכתב במאה ה 12 מופיע ניתוח מבריק ומסקרן של סוגי הרע בעולם. בחלק שלישי פרק י"ב, המחבר מתמודד מול ההשקפה (מוטעית, לדעתו) שיש בעולם יותר רע מטוב. בוויכוח מול תפיסת ריבוי הרע, הוא מחלק את מכלול הרוע בעולם לשלושה סוגים – ומגיע למסקנה מפתיעה, ש"נשמעת" כאילו נכתבה בעידן המודרני ולא לפני כאלף שנים.

הסוג הראשון הוא הרע שאדם סובל ממנו כי הוא חלק מהטבע: "מחמת שהוא בעל חומר". מדובר במחלות, מומים ופגיעות מאסונות טבע. אך הרמב"ם מציין שאלה לא נפוצים כל כך, ועל פי רוב האנשים בריאים בגופם (וודאי בימנו, כשאנו יודעים למנוע אסונות ולרפא מחלות טוב יותר). הסוג השני הוא הרעות שאנשים גורמים אחד לשני, כגון מלחמות, רצח וגניבה. גם כאן הרמב"ם מציין אלה דברים שאמנם קיימים בעולמנו אך אינם מרובים כל כך.

אז מה נשאר? הסוג השלישי: "הוא מה שיארע לאדם ממנו מפעולתו הוא עצמו, וזה הוא המצוי הרבה, והרעות האלה יותר מרעות המין השני בהרבה, ומרעות המין הזה צועקים כל בני אדם." כלומר, רוב הסבל האנושי נובע ממה שאדם גורם לעצמו! הרמב"ם מתאר את התהליך כך: "שהנפש מתרגלת לדברים שאינם הכרחיים, ונעשים לה נוהג, ותושג לה תכונת התשוקה למה שאינו הכרחי לא לקיום הפרט ולא לקיום המין, ותשוקה זו היא דבר שאין לו סוף." ההשתוקקות של האדם להנאות העולם בדברים שאינם נצרכים באמת היא הגורם העיקרי לסבל האנושי בעולם הזה. הדברים נראים כאילו נכתבו בתקופה שלנו. מסכימים?

האם העולם כולו קיים בשביל האדם?

יש השקפות עולם רבות ששמות את האדם ("נזר הבריאה") במרכז, ומכריזות שהיקום כולו נוצר בעצם עבורנו, בני האנוש. אפשר למצוא מקורות רבים במסורת חז"ל ברוח זו. מסקרן לדעת שהרמב"ם (שחי במאה ה 12) התנגד נחרצות לתפיסה מעין זו. למעשה, הרמב"ם היה יותר קיצוני: הוא טען (מורה הנבוכים, חלק שלישי פרקים יג) שמבחינה פילוסופית, תכלית הבריאה אינה קיימת.

אך חריפים במיוחד דבריו ביחס לדעה ש"תכלית כל המציאות היא מציאות מין האדם בלבד כדי שיעבוד את ה', וכל מה שנעשה לא נעשה אלא בגללו". אם נניח זאת לרגע, אז אפשר לשאול: ומהי התכלית בכך שאדם עובד את ה'? בסוף של שרשרת השאלות, לא תהיה ברירה אלא לומר "שכך רצה ה' או כך גזרה חכמתו", כלומר אין מטרה. הרמב"ם מדגיש: "ואל תטעה עצמך ותחשוב כי הגלגלים [גרמי השמיים] והמלאכים לא נבראו אלא בעבורנו", ומשתמש בהמשך בממצאי האסטרונומיה של זמנו על מנת להמחיש כמה הארץ שלנו קטנה ביחס ליקום כולו.

הדיון "התגלגל" לתחילת המאה ה 20, כאשר הרב קוק כתב את המאמר "לאחדותו של הרמב"ם" שהוא מעין "כתב הגנה" נגד הביקורת על הרמב"ם של ההיסטוריון הרב זאב יעבץ. הרב קוק כותב: "הרי אנחנו צריכים להחזיק טובה לרבינו [הרמב"ם] על אשר גילה את דעתו, שהיות כל ההויה כולה בכללותה רק לצורך האדם אין זה יסוד התורה עומדת עליו. כי הלא כל הכופרים שנתרבו בעולם, ביחוד מאז שנתרחבו הגבולים הקוסמיים על פי שיטתו של קופרניקוס והבאים אחריו, לא יסדו את כפירתם כי אם נגד זה היסוד". הרב כמובן מדבר על טיעוני הכפירה הנפוצים בזמנו שראו סתירה מהותית בין מרכזיות האדם והארץ בתורה, לבין התפתחות האסטרונומיה בכלל וגילויי קופרניקוס על מבנה מערכת השמש בפרט. אז הנה הרמב"ם (שחי מאות שנים לפני קופרניקוס) מלמד שתורתנו לא בנויה על הדעה שאדם הוא מרכז העולם!

לדעת הרב קוק, לא ניתן להכריע בין שתי הגישות לגבי תכלית הבריאה, כאשר לכל צד יש מטרה מוסרית משמעותית שונה בתכלית. לעיתים ההשקפה ש"בשבילי נברא העולם" חיונית כי היא מרוממת רוחו של אדם. "ולפעמים יש שהחשבון של ההתבטלות והאפסיות של האדם לגבי היצור כולו, שהוא מעשה ד' הנורא, גורם להלביש אותו גדולה וענות צדק" – כלומר החשיבה על אפסיות האדם מול היקום מוסיפה ענווה ומונעת גאווה יתרה. יש מקום לשתי ההשקפות, לכל צד אפשר לומר "גם אתה צודק".

מעשה בראשית קובע שהעולם נברא?

מקובל לראות בתיאור "מעשה בראשית" המופיע בתחילת התורה את הסיבה האמונית לקביעה שהעולם נברא. נשמע פשוט, אך מפתיע שהרמב"ם לא סבר כך! בספרו "מורה הנבוכים" הוא דן בשאלה האם העולם הנו נברא ("מחודש", כלשונו) או שהוא "קדמון" (כהשקפת אריסטו והפילוסופים שסברו שהעולם היה תמיד ולא השתנה, בשונה מההשקפה המדעית המקובלת היום).

וכך כותב הרמב"ם (מורה הנבוכים, ב כה): "דע, שאין בריחתנו מלסבור קדמות העולם מחמת הכתוב אשר נאמר בתורה שהעולם מחודש, לפי שאין הכתובים המורים על חידוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות האלוה גוף. וגם אין דרכי הביאור נעולים בפנינו ולא נמנעים ממנו בעניין חידוש העולם, אלא יכולים היינו לבאר אותם כדרך שעשינו בשלילת הגשמות, וייתכן שזה היה יותר קל בהרבה, והייתה לנו יכולת רבה לבאר אותם הכתובים ונקיים קדמות העולם, כדרך שביארנו הכתובים ושללנו היותו יתעלה גוף".

במילים אחרות: בתורה יש פסוקים שלפי פשוטם מתארים את האל כבעל אברי גוף. אבל אנו יודעים לפרש פסוקים אלה נכונה, מתוך ההבנה העמוקה שהאל אינו גשמי (ועל כך נכתב רבות ב"מורה הנבוכים"). באותו האופן, אילו היינו מחזיקים בהשקפה שהעולם קדמון ולא הייתה בכלל בריאה "יש מאיין", היינו יכולים למצוא פרשנות מתאימה לפסוקי "מעשה בראשית" בתורה!

למעשה, הרמב"ם סבר שאין דרך להכריע האם העולם "מחודש" או "קדמון" לפי השכל בלבד – אבל המסורת של האומה (בדבר קיום הנבואה והניסים) היא זו שמובילה למסקנה שהעולם "מחודש". ואולי מושג הבריאה מתחייב מתוך הסתכלות מוסרית על המציאות? על כך במאמר זה.

ש"ס או טורים? על הסידור של החומר ההלכתי-תורני…

החלוקה הראשונית ביותר היא לפי סדר פרשות השבוע שבתורה. כך מסודרים ספרי המדרשים וספר הזוהר. בשיטה הזאת הדיון על ההלכה (מצוות) משויך לפרשה בה המצווה מופיעה. סדר זה לא מטיב עם לומד ההלכה.

רבי יהודה הנשיא שערך את המשנה חילק אותו לשישה סדרים (ש"ס) לפי נושאים, כאשר כל "סדר" בתורו חולק ל"מסכתות". התלמוד הולך בעקבות המשנה, ומאמץ את סדר הש"ס: הן בבבלי והן בירושלמי המסכתות מקבילות לאלה של המשנה. חשוב לציין שסדר הנושאים במשנה ובתלמוד איננו מוחלט: לחכמים הייתה נטייה לעבור מנושא לנושא בצורה "אסוציאטיבית", לכן יש הרבה דיונים שלכאורה לא במקומם לפי נושא המסכת.

ואז בא הרמב"ם עם חיבורו שנודע "משנה תורה". מכתביו אנו יודעים שהוא ראה את עצמו כממשיך את מפעל המשנה. הוא התחבט האם לאמץ את סדר הש"ס של המשנה, אך בסוף החליט במודע שעדיף לשנות. הוא ארגן את ההלכות לתוך 14 ספרים שמחולקים לנושאים ופרקים.

את הסדר המשמעותי האחרון בנה רבי יעקב בן אשר, בנו של הרא"ש. הוא כתב חיבור הלכתי בשם "ארבעה טורים", כאשר החידוש הגדול בו היה בחלוקה מחדש של החומר לפי ארבעה טורים . השיטה של הטורים אומצה ע"י רבי יוסף קארו ב"שולחן ערוך". כך יצא שרבי יעקב בן אשר השפיע יותר על סדר כתיבת ההלכות מאשר על תוכנן (והוא מכונה "בעל הטורים" או לעיתים "הטור").

משיח בהלכה – למה לפי הרמב"ם דווקא?

האם לפי ההלכה היהודית ניתן לקבוע מתי המשיח מגיע? כמובן שיש דיונים הלכתיים מסביב לסוגיה, ומעניין שהרבנים ממגזרים שונים מסתמכים דווקא על הרמב"ם. הסיבה קשורה לגישה בה הרמב"ם נקט כשכתב את ספרי ההלכה. במשנה ובתלמוד יש דיון בהלכות שלא היו אקטואליות בזמן כתיבתן, כגון הלכות הקרבנות בבית המקדש. אבל רוב ספרי ההלכה של ימי הביניים התייחסו למצוות הנהוגות "בזמן הזה" בלבד, כלומר לאלה שהיו מעשיות עבור העם שישב בגלות ללא בית מקדש. בדרך זו הלך גם רבי יוסף קארו, מחבר "שולחן ערוך".

לא כך הרמב"ם. הוא בחר בכתיבה של "מעל הזמן" והקיף בחיבורו "משנה התורה" גם את ההלכות שלא היה בהן שימוש במציאות של הגלות. בין השאר, הוא כתב הלכות מלכים ומלחמות, שם הוא דן במנוי המלך לישראל וגם (בפרק יא) במלך המשיח לעתיד לבוא, מההיבט ההלכתי. הפרק מתחיל במשפט: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש ומקבץ נדחי ישראל." – אין ספק שהרמב"ם ראה את המשיח כאישיות פוליטית ולא רק רוחנית.

אבל על מה יכול היה הרמב"ם להסתמך? יש בידינו מסורת שרבי עקיבא – אחד מגדולי חכמי המשנה – ראה בבר כוכבא (מנהיג המרד נגד הרומאים) את מלך המשיח. הרמב"ם מתייחס לכך בפרק יא ג, מוזמנים לקרוא.

"הכל צפוי והרשות נתונה" – הייתכן?

הזרם המרכזי של היהדות רואה את חופש הבחירה של האדם כדבר אמתי. במילים פשוטות, אנו באמת יכולים לבחור בין א' לב', ובין טוב לרע. אין "מכּתוּבּ". הבחירה איננה אשליה, היא ממשית. מבחינה מוסרית היא הסיבה המרכזית שמאפשרת לשפוט אדם על מעשיו.

עכשיו נשאלת השאלה: "אם אנו יכולים לבחור, איך זה מסתדר עם ההנחה שה' יודע הכל, ובפרט גם יודע מראש מה נבחר"? איך ליישב את דברי המשנה: (אבות ג טו): "הכל צפוי והרשות נתונה"? .הסוגיה הזאת – שנקראת בספרות "פרדוקס הידיעה והבחירה" – העסיקה חכמים רבים מישראל ומאומות העולם. אין לה פתרון מושלם, ואולי הדבר הכי קרוב למוסכם הוא ההסבר של הרמב"ם. ב"מורה הנבוכים" טען ש"ידיעתו [של ה'] לא כידיעתנו", ולכן אין סתירה מהותית.

למרות הקושי להתמודד עם הפרדוקס, הייתי מציע לכל אחת ואחד מאתנו לא לשכוח את ההתחלה של הדיון: יש לנו יכולת לעשות את הבחירה.

למי שרוצה להעמיק בסוגיה, ממליץ לצפות בשיעורו של הרב אורי שרקי בנושא, לפי ספרו שך הרב הנזיר ז"ל.