"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א כו): תהו הפרשנים למה הפסוק נאמר בלשון רבים: "נשעה". הייתכן מבחינה אימונית שלבורא העולם היו שותפים בזמן בריאת האדם? המדרש מספר שמשה רבנו לא רצה אפילו לכתוב את הפסוק הזה בתורה מחשש לכפירה, אך אלוהים ענה לו: "כתוב, והרוצה לטעות יטעה". כנראה שגם לכפירה יש מקום בעולמנו.

היו מפרשים שהסבירו שלשון רבים כאן זו צורת לשון מכובדת, כגון מלך שמדבר על עצמו בלשון רבים. אך יש מדרש יפהפה שהולך לכיוון אחר: על דרך הדרש הוא מספר שלפני בריאת האדם, הקדוש ברוך הוא אכן נועץ… נועץ בארבעה במלאכים. ושמותיהם: "חסד", "אמת", "צדק" ו"שלום". המלאכים נחלקו בדעותיהם: שניים תמכו בבריאת האדם, ושניים התנגדו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הוא בכל זאת ברא את האדם במהלך הוויכוח, ואמר למלאכים: "כבר נַעֲשָׂה אדם" (בניקוד שונה, הפסוק מתפרש בלשון עבר).

איך להבין את המדרש? שמות המלאכים בו הם שמות של ערכים. הוויכוח ביניהם מסמל היותו של אדם יצור מורכב שיש בו כוחות נפש סותרים, כך שההצלחה המוסרית של האדם לכאורה לא מובטחת מראש. אך הקדוש ברוך הוא החליט לברוא את האדם למרות הסיבוך, מתוך אמונה בכוחם של בני אנוש להצליח במבחן הערכים.

מספרים על "מניטו", הרב יהודה אשכנזי, שפעם מישהו סיפר לרב שהוא לא מאמין בה'. "מניטו" ענה לא: "זה לא נורא, העיקר שה' מאמין בך!".

ה"תוספות" לתלמוד הנו פירוש שנהוג להדפיס בתוך דפי התלמוד, שנכתב ע"י (ניחשתם נכון!) "בעלי התוספות". בגדול, המחברים הם תלמידיו של רש"י שפעלו במערב אירופה במשך כמה דורות וכתבו פירושים. כמובן, לא כל היצירה הפרשנית שלהם נמצאת בדפי התלמוד, אלא לכל מסכת נבחרו פירושים של מחברים מסוימים מתוך ה"חבורה".

אולי המפורסם בין בעלי התוספות הוא נכדו של רש"י רבי יעקב בן מאיר, המכונה רבנו תם, .הכינוי "רבנו תם" בנוי על בסיס הפסוק מהתורה על יעקב (שזה גם שמו הפרטי): "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים".

נסיים בבדיחה. תלמיד ישיבה היה נוהג לגזור מדפי התלמוד את כל הקטעים ב"תוספות" שהוא לא הצליח להבין. יום אחד הרב תפס אותו ושאל: מילא אתה כועס על ה"תופסות" שלא הבנת, אבל במה אשם ה"תוספות" שגזרת, רק בגלל שהיה בצדו השני של הדף? ענה התלמיד: על כך אמרו חז"ל: "אוי לרשע ואוי לשכנו".

התורה (בראשית יג יג) מספרת לנו: "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לה' מְאֹד." אבל בניגוד למחשבה המקובלת, לפי חז"ל חטאם היה לא רק בתחום המיני. נקדים קצת רקע. בימנו אזור ים המלח הנו יבש ושומם, אך לא כך היה בתקופת התורה. כשלוט נפרד מאברהם אבינו, הוא בוחר באזור סדום כי ראה שזה מקום עשיר: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה…" (בראשית יג י). הסדומיים נהנו משגשוג חומרי מרשים. איך התמודדו עם אתגר חברת העושר? האם גם הצדק נכח שם? לפי חז"ל, התשובה היא שלילית.

אגדות חז"ל בתלמוד מספרות על עיוות המוסר והדין הנוראי בסדום. סדום נהגה כמדינת חוק, רק שהחוקים אסרו בצורה מתוחכמת על מעשי חסד ומתן צדקה לעני. הנה סיפור על איך נהגו כלפי העניים (לפי תרגום שטיינזלץ): "ועוד נהגו: כאשר היה מזדמן להם עני, היו נותנים לו כל אחד ואחד דינר וכתוב שמו של הנותן על הדינר, ולחם לא היו מוכרים לו .כאשר העני היה מת [מרעב], היה בא כל אחד אחד ואחד ולוקח את דינרו שלו."

יש גם סיפור קצת מצחיק על אליעזר עבד אברהם שמסתבך משפטית, אך מצליח בסוף להערים על השיטה. מסתבר שבסדום הדין היה שמי שפוצע את חברו – יכול לתבוע ולקבל כסף מהפצוע! "אליעזר עבד אברהם הזדמן לשם, ו[מישהו] פצעוהו. [אליעזר] בא לפני הדיין לתבוע פיצויים. אמר לו הדיין: תן לו [לפוצע] שכר על שנטל דם! אליעזר לקח אבן, ופצע את הדיין. אמר לו דיין: מה זה? אמר לו אליעזר: את השכר שמגיע לי ממך – תן לו לזה [לפוצע הראשון], והכסף שלי כמו שנמצא נמצא."

המקור של הביטוי "תלוי על בלימה" נמצא בספר איוב, שם איוב מתאר את גדולתו של בורא העולם (איוב כו ז): "נֹטֶה צָפוֹן עַל־תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל־בְּלִי־מָה". רש"י מפרש: "על בלימה" – אין כלום ביסוד כי הם עומדים באויר על חוזק זרועותיו של הקב"ה. הקדוש ברוך הוא בורא את העולם יש מאין, ולא נזקק ליסודות תומכים.

שמעתי פעם הלצה: מי שמכריע את המחלוקת לפי הדעה של רב שיש לו לבוש מהודר יותר – מקיים את הפסוק באיוב: "תולה ארץ על גלימה".