כולנו שונאים כשמוצאים את דברינו מהקשרם. אדם מתכוון לדבר אחד, אך דבריו "נחטפים" ללא ההקשר ומקבלים משמעות אחרת לגמרי. בלי ההקשר המקורי, המסר לא מובן כהלכה ואף גורם לעיוות. זה נכון שבעתיים כאשר אנו מתייחסים לאמירות של רבנים וחכמים. אך רמח"ל (רבי חיים משה לוצאטו) ב"מאמר על ההגדות" עושה צעד נוסף. המחבר מנסה להוכיח שלמרות שלכאורה יש סתירות בדברי האגדה של חז"ל, מדובר בדברי אמת. הוא מבאר שהסיבה לבלבול היא שהחכמים נזהרו מגילוי סתרי התורה להמון, ולכן נקטו מגוון שיטות הסתרה.
ואחת מהן היא… אמירת דבר מה באופן מוחלט ללא ציון ה"תנאי" – כאשר רק הבנת ההקשר בו הדבר נכון מאפשרת לרדת לעומק הדברים. או בלשונו של רמח"ל: "… הוא דרך ההעלם, והיינו שיעלימו תנאי העניין ולא יבארום, ויאמרו מאמר מוחלט, ואין אמתת המאמר ההוא אלא בגבול, דהיינו לפי בחינה אחת או לפי זמן א' או לפי נושא או מקום א': ומי שייקח המאמר ההוא כולל ומוחלט יכשל וישתבש. וכבר מאמרים רבים יראו כסותרים זה את זה יען לא פורשו תנאיהם. והיודע כל דבר בגבולו, ימצאם אמיתים ובלי סתירה כלל." מי שלא "מהתחום" ולא מבין את התנאים והגבולות – יראה סתירות ויגיע להבנה משובשת.
רמח"ל עצמו לא מביא דוגמאות במאמרו. אך אפשר בקלות לחשוב על ציטוטים מחז"ל שלא נכון להפוך לכלל מחייב ללא סייגים. למשל, "תּוֹרָה מַגְּנָא וּמַצְּלָא", "שלוחי מצווה אינם ניזוקים", "כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר".
שמעתי "ווֹרְט" עם הרבה חוש הומור בשמו של "מניטו", רבי יהודה אשכנזי. נאמר בתלמוד (בכורות לא ב): "כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר". אם כך, אפשר לשאול שאלה למדנית: אם שפתיו דובבות, מה הן אומרות בעצם? התשובה: "לא אמרתי זאת! לא אמרתי זאת!"