ארכיון תגיות: הומור

לא להוציא את דברי חכמים מהקשרם!

כולנו שונאים כשמוצאים את דברינו מהקשרם. אדם מתכוון לדבר אחד, אך דבריו "נחטפים" ללא ההקשר ומקבלים משמעות אחרת לגמרי. בלי ההקשר המקורי, המסר לא מובן כהלכה ואף גורם לעיוות. זה נכון שבעתיים כאשר אנו מתייחסים לאמירות של רבנים וחכמים. אך רמח"ל (רבי חיים משה לוצאטו) ב"מאמר על ההגדות" עושה צעד נוסף. המחבר מנסה להוכיח שלמרות שלכאורה יש סתירות בדברי האגדה של חז"ל, מדובר בדברי אמת. הוא מבאר שהסיבה לבלבול היא שהחכמים נזהרו מגילוי סתרי התורה להמון, ולכן נקטו מגוון שיטות הסתרה.

ואחת מהן היא… אמירת דבר מה באופן מוחלט ללא ציון ה"תנאי" – כאשר רק הבנת ההקשר בו הדבר נכון מאפשרת לרדת לעומק הדברים. או בלשונו של רמח"ל: "… הוא דרך ההעלם, והיינו שיעלימו תנאי העניין ולא יבארום, ויאמרו מאמר מוחלט, ואין אמתת המאמר ההוא אלא בגבול, דהיינו לפי בחינה אחת או לפי זמן א' או לפי נושא או מקום א': ומי שייקח המאמר ההוא כולל ומוחלט יכשל וישתבש. וכבר מאמרים רבים יראו כסותרים זה את זה יען לא פורשו תנאיהם. והיודע כל דבר בגבולו, ימצאם אמיתים ובלי סתירה כלל." מי שלא "מהתחום" ולא מבין את התנאים והגבולות – יראה סתירות ויגיע להבנה משובשת.

רמח"ל עצמו לא מביא דוגמאות במאמרו. אך אפשר בקלות לחשוב על ציטוטים מחז"ל שלא נכון להפוך לכלל מחייב ללא סייגים. למשל, "תּוֹרָה מַגְּנָא וּמַצְּלָא", "שלוחי מצווה אינם ניזוקים", "כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר".

שמעתי "ווֹרְט" עם הרבה חוש הומור בשמו של "מניטו", רבי יהודה אשכנזי. נאמר בתלמוד (בכורות לא ב): "כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר". אם כך, אפשר לשאול שאלה למדנית: אם שפתיו דובבות, מה הן אומרות בעצם? התשובה: "לא אמרתי זאת! לא אמרתי זאת!"

"תרגום השבעים": איך תורגמה התורה ליוונית?

לתרגם או לא לתגרם? לרבנים לאורך הדורות היה יחס דו-משמעי לתרגום התורה לשפות אחרות. נכון הדבר, אנו צריכים להביא "אור לגויים". אך התורה במהותה ניתנה רק לעם ישראל, ולכן לא נכון ואף מסוכן ללמד אותה לעמים אחרים. אך החיים בסוף הכריעו, והתורה (וגם התנ"ך כולו) תורגמו לשפות רבות. התרגום המלא העתיק ביותר של התורה שהגיע לידינו נקרא "תרגום השבעים": חכמי ישראל תרגמו את התורה ליוונית במאה ה-3 לפני הספירה.

יתכן מאוד שהיו גם יהודים שהיו צריכים את התרגום כי פשוט לא ידעו עברית. אך האגדה בתלמוד מספרת שהדבר נעשה בציווי של תַּלְמַי מלך היוונים. לפי הסיפור, תלמי זימן 72 זקנים מחכמי ישראל, שם אותם בחדרים נפרדים וביקש מכל אחד מהם לתרגם את כל התורה כולה. ואז קרה מעין נס: כל החכמים הסכימו לנוסח אחד, ואף הצליחו לא "ליפול לבורות" שעלולים היו להרגיז את המלך או לעוות חלילה את משמעות התורה, ומצאו דרך מתוחכמת של התרגום במקומות הקשים (התלמוד מביא דוגמאות) . וכבר כתבנו על ההבדל המטושטש בים תרגום לפירוש…

כך נוצר תרגום מוסכם אחד ליוונית, שיש לו משמעות גם בקאנון הספרים הנוצרי. אך יש אומרים על דרך ההלצה שאפשר היה להגיע לנוסח מאוחד רק בזכות העובדה שהחכמים ישבו בחדרים נפרדים. הרי אילו יותר מ 70 רבנים היו נפגשים, מה היה הסיכוי שלא תצא משם מחלוקת?

"וגר זאב עם כבש": מציאות או משל?

ספר הילדים בשם "הכבשה שבאה לארוחת ערב" (שאהבתי להקריא לילדים שלי) מסתיים בכך שהזאב הופך להיות צמחוני ומזמין את הכבשה לגור עמו בבית. יתכן והרעיון מבוסס על הפסוק בישעיהו (יא ו): "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם." האמרה ידועה נחשבת לחלק מחזון השלום העולמי של הנביא. אך עדיין נשאלה השאלה: האם מדובר במציאות ממשית, או רק במשל? מתברר שנחלקו על כך חכמי ישראל, ובין השאר הרמב"ם והרמב"ן.

הרמב"ם נאמן לשיטתו שהעולם איננו משתנה, וגם באחרית הימים לא יהיה שינוי בסדרי הטבע. וכך דבריו המפורסמים (הלכות מלכים ומלחמות יב א): "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, משל וחידה ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר…". דברי ישעיהו מתפרשים כמשל לשלום עתידי בין ישראל לאומות.

הרמב"ן לעומתו סבר שאכן יהיה בעתיד שינוי בטבע עולם החי. הוא מפרש את הפסוק (ויקרא כו ו): "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם." לפי ההקשר בטקסט, מדובר בהבטחה אלוהית ולא במשל. הרבמ"ן כותב: "כי לא היה הטרף בחיות הרעות רק מפני חטאו של אדם". כלומר, התכונה של החיות להזיק קשורה בחטאו של אדם! ולכן באחרית הימים, כשחטא האדם יתוקן – "כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון, אין חיה ורמש ממית אדם". לפי הרמב"ן, הטבע יכול להשתנות בעקבות השינוי המוסרי באנושות!

ועד אז… נסיים בבדיחה. פורסם בעיתון שבגן החיות של העיר הצליחו ליישם את החזון, כך שזאב וכבש גרים ביחד בכלוב. המבקרים שאלו את השומר בגן איך הם מצליחים במשימה. ענה השומר: "כל בוקר מביאים כבש חדש".

האם מותר שיהיו בתי כנסת סמוכים עם מנהגים שונים?

יש בדיחה על יהודי שספינתו נטרפה בים, והוא נקלע לאי בודד שם הצליח לשרוד לבד במשך כמה שנים. כשסוף סוף מצאו אותו אנשים, ראו שהוא בנה באי שני בתי כנסת. כנשאל על כך, הסביר: "בבית הכנסת האחד אני מתפלל, אך בבית הכנסת השני – רגלי לא תדרוך שם!".

לא תמיד התקיים מצב בו באותו היישוב היה מותר לבנות בתי כנסת עם נוסחי תפילה ומנהגים שונים. בעבר נהגו בכך איסור. המצווה מן התורה לֹא תִתְגֹּדְדוּ קיבלה בתלמוד פירוש של "איסור לעשות אגודות אגודות". וכך כתב הרמב"ם במשנה תורה: "ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות." יהודי שעבר ממקום למקום – היה מקבל על עצמו את מנהגי הקהילה החדשה שלו.

גירוש יהודי ספרד ב 1492 "טרף את הקלפים". קהילות שלמות נעקרו והועתקו בחלקים למקומות חדשים. נוצר מצב מאתגר: ציבור עצום שהיו לו מנהגים מגובשים עבר לגור בישובים של הקהילות הוותיקות. לא היה הגיון לכפות על העקורים לקבל את מנהגי המקומות שאליהם עברו. הרבנים השלימו עם המצב והתירו לקיים קהילות מקבילות, וכך זה נמשך עד ליום הזה.

ומה התרחש עם ראשית התנועה הציונית, העלייה ההמונית והקמת המדינה? היו אז ויכוחים עזים גם על איחוד נוסח התפילה וגם על ההגייה הראויה. כתבנו על כך כאן.

"נעשה אדם": למה בלשון רבים?

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א כו): תהו הפרשנים למה הפסוק נאמר בלשון רבים: "נשעה". הייתכן מבחינה אמונית שלבורא העולם היו שותפים בזמן בריאת האדם? המדרש מספר שמשה רבנו לא רצה אפילו לכתוב את הפסוק הזה בתורה מחשש לכפירה, אך אלוהים ענה לו: "כתוב, והרוצה לטעות יטעה". כנראה שגם לכפירה יש מקום בעולמנו.

היו מפרשים שהסבירו שלשון רבים כאן זו צורת לשון מכובדת, כגון מלך שמדבר על עצמו בלשון רבים. אך יש מדרש יפהפה שהולך לכיוון אחר: על דרך הדרש הוא מספר שלפני בריאת האדם, הקדוש ברוך הוא אכן נועץ… נועץ בארבעה מלאכים. ושמותיהם: "חסד", "אמת", "צדק" ו"שלום". המלאכים נחלקו בדעותיהם: שניים תמכו בבריאת האדם, ושניים התנגדו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הוא בכל זאת ברא את האדם במהלך הוויכוח, ואמר למלאכים: "כבר נַעֲשָׂה אדם" (בשינוי הניקוד, הפסוק מתפרש בלשון עבר!).

איך להבין את המדרש? שמות המלאכים בו הם שמות של ערכים. הוויכוח ביניהם מסמל היותו של אדם יצור מורכב שיש בו כוחות נפש סותרים, כך שההצלחה המוסרית של האדם לכאורה לא מובטחת מראש. אך הקדוש ברוך הוא החליט לברוא את האדם למרות הסיבוך, מתוך אמונה בכוחם של בני אנוש להצליח במבחן הערכים.

מספרים על "מניטו", הרב יהודה אשכנזי, שפעם מישהו סיפר לרב שהוא לא מאמין בה'. "מניטו" ענה לא: "זה לא נורא, העיקר שה' מאמין בך!".

מה זה "תופסות" לתלמוד?

ה"תוספות" לתלמוד הנו פירוש שנהוג להדפיס בתוך דפי התלמוד, שנכתב ע"י (ניחשתם נכון!) "בעלי התוספות". בגדול, המחברים הם תלמידיו של רש"י שפעלו במערב אירופה במשך כמה דורות וכתבו פירושים. כמובן, לא כל היצירה הפרשנית שלהם נמצאת בדפי התלמוד, אלא לכל מסכת נבחרו פירושים של מחברים מסוימים מתוך ה"חבורה".

אולי המפורסם בין בעלי התוספות הוא נכדו של רש"י רבי יעקב בן מאיר, המכונה רבנו תם, .הכינוי "רבנו תם" בנוי על בסיס הפסוק מהתורה על יעקב (שזה גם שמו הפרטי): "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים".

נסיים בבדיחה. תלמיד ישיבה היה נוהג לגזור מדפי התלמוד את כל הקטעים ב"תוספות" שהוא לא הצליח להבין. יום אחד הרב תפס אותו ושאל: מילא אתה כועס על ה"תופסות" שלא הבנת, אבל במה אשם ה"תוספות" שגזרת, רק בגלל שהיה בצדו השני של הדף? ענה התלמיד: על כך אמרו חז"ל: "אוי לרשע ואוי לשכנו".

מה היה חטאם של אנשי סדום?

התורה (בראשית יג יג) מספרת לנו: "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לה' מְאֹד." אבל בניגוד למחשבה המקובלת, לפי חז"ל חטאם היה לא רק בתחום המיני. נקדים קצת רקע. בימנו אזור ים המלח הנו יבש ושומם, אך לא כך היה בתקופת התורה. כשלוט נפרד מאברהם אבינו, הוא בוחר באזור סדום כי ראה שזה מקום עשיר: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה…" (בראשית יג י). הסדומיים נהנו משגשוג חומרי מרשים. איך התמודדו עם אתגר חברת העושר? האם גם הצדק נכח שם? לפי חז"ל, התשובה היא שלילית.

אגדות חז"ל בתלמוד מספרות על עיוות המוסר והדין הנוראי בסדום. סדום נהגה כמדינת חוק, רק שהחוקים אסרו בצורה מתוחכמת על מעשי חסד ומתן צדקה לעני. הנה סיפור על איך נהגו כלפי העניים (לפי תרגום שטיינזלץ): "ועוד נהגו: כאשר היה מזדמן להם עני, היו נותנים לו כל אחד ואחד דינר וכתוב שמו של הנותן על הדינר, ולחם לא היו מוכרים לו .כאשר העני היה מת [מרעב], היה בא כל אחד אחד ואחד ולוקח את דינרו שלו."

יש גם סיפור קצת מצחיק על אליעזר עבד אברהם שמסתבך משפטית, אך מצליח בסוף להערים על השיטה. מסתבר שבסדום הדין היה שמי שפוצע את חברו – יכול לתבוע ולקבל כסף מהפצוע! "אליעזר עבד אברהם הזדמן לשם, ו[מישהו] פצעוהו. [אליעזר] בא לפני הדיין לתבוע פיצויים. אמר לו הדיין: תן לו [לפוצע] שכר על שנטל דם! אליעזר לקח אבן, ופצע את הדיין. אמר לו דיין: מה זה? אמר לו אליעזר: את השכר שמגיע לי ממך – תן לו לזה [לפוצע הראשון], והכסף שלי כמו שנמצא נמצא."

תלוי על בלימה – מקור

המקור של הביטוי "תלוי על בלימה" נמצא בספר איוב, שם איוב מתאר את גדולתו של בורא העולם (איוב כו ז): "נֹטֶה צָפוֹן עַל־תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל־בְּלִי־מָה". רש"י מפרש: "על בלימה" – אין כלום ביסוד כי הם עומדים באויר על חוזק זרועותיו של הקב"ה. הקדוש ברוך הוא בורא את העולם יש מאין, ולא נזקק ליסודות תומכים.

שמעתי פעם הלצה: מי שמכריע את המחלוקת לפי הדעה של רב שיש לו לבוש מהודר יותר – מקיים את הפסוק באיוב: "תולה ארץ על גלימה".