רוב ימי הצום בלוח השנה היהודי נקבעו לזכר החורבן וצרות הגלות. האם עלינו להמשיך ולקיים את מנהגי הצום ללא שינוי? מבחינה היסטורית, שאלה זאת עלתה למעשה ממקומות רבים עם קום המדינה, והיא אקטואלית עד היום. אבל מבחינת המסורת, האם יש לנו בכלל פתח לשנות את מנהגי הדורות? לפחות לגבי הצומות הקלים (י"ז בתמוז, צום גדליה, עשרה בטבת) – שהתשובה היא חיובית!
בתלמוד (ראש השנה, יח ב) נאמר : "בזמן שיש שלום יהיו [ימי הצום] לששון ולשמחה, יש גזרת המלכות – צום, אין גזרת המלכות ואין שלום – רצו מתענים רצו אין מתענים". כלומר, במצב של "שלום" אין צורך בצום בכלל, כשיש גזרות (גלות) – צמים, במצב הביניים – הדבר נתון לבחירה. הגיוני לטעון שבמדינת ישראל מתקיים לפחות מצב הביניים המדובר. ובקשר לטענות שאין ממש בעצמאות שלנו בגלל מלחמות, תלות במעצמות זרות או פגמים בהנהגת העם, כבר הסברנו שאין הדבר כך, מה גם בתקופות של שאול ודוד המלך היו מלחמות וצרות רבות.
אז לכאורה, לפי התלמוד, לפחות חלק מהצומות הם רשות ולא חובה מוחלטת. הרב מלמד ב"פניני הלכה" מתייחס לנושא: "למעשה, נהגו ישראל גם במצב הביניים לצום בשלושת הצומות הקלים, וממילא חובה על כל אחד מישראל לצום בהם". אך יש קושיה על דבריו: גלוי וידוע שבפועל לרוב העם לא צם בימים אלה, וזאת בשינוי גדול בהשוואה ליום כיפור.
האם המשך השמירה על מנהגי הצום הוא רק ביטוי לשמרנות וחשיבה גלותית? אפשר ללכת גם בכיוון מחשבתי שונה. הרי ידועה אמרת חז"ל שבית המקדש השני חרב בגלל… שנאת חינם. לכן גם אם אין סיבה להתאבל עמוקות על הגלות בזמן אנו נטועים בציון, יש מקום להפנות את האנרגיה לתיקון החברה שלנו כלקח היסטורי מהאסון שפקד אותנו בחורבן. אך החשיבה הזאת מחייבת שינוי תפיסתי: המעבר מהאבל הכבד על מה שהיה, לשאיפה מעשית לתיקון עוולות ההווה. מסכימים? כתבו לנו.