מאז שיהודים הוגלו לבָּבֶל בזמן חורבן בית המקדש הראשון, הם הקימו שם מרכז דתי ותרבותי גדול. מטבע הדברים, נוצרה התחרות בין הקהילה בבבל ולבין המרכז הארץ-ישראלי שנמשכה מאות שנים, ויש לנו עדויות רבות על כך מתקופות שונות. מתקופת התלמוד (המאה ה-3) ישיבות בבל כבר רואות את עצמן כמובילות את העולם היהודי, וארץ ישראל הופכת להיות פחות ופחות מרכזית עבורן באופן מעשי. האם הלכו כמה צעדים רחוק מדי?

הגיעה לידנו איגרת שכתב חכם בבלי בשם פירקוי בן באבוי בזמן "תקופת הגאונים" (סוף המאה ה-8 – תחילת המאה ה-9). האיגרת מיודעת לקהילה יהודית בצפון אפריקה. ברוח המאבקים בין בבל לארץ ישראל, החכם מנסה לשכנע את בני הקהילה ללכת בדרכי חכמי בבל. לטענתו, התורה הארץ-ישראלית היא משובשת כי לא היה רצף העברת המסורת בגלל הרדיפות, בעוד שהתורה בבבל שלמה היא. יש אולי הגיון מסוים בטענתו, אך שימו לב איך הוא מתבטא בעניין ציון: "ואין ציון אלא ישיבה שמצוינים בתורה ובמצוות … ואין גאולה באה תחלה אלא לישיבה של בבל".

אתם הבנתם את זה? "ציון" אצלו כבר איננה בהכרח ירושלים הממשית, אלא היא נמצאת במקום של הישיבה החשובה ביותר בכל עת! נקפוץ מבבל לאירופה. מאות שנים אחרי פירקוי בן באבוי, במאה ה-18, העיר וילנה קיבלה כינוי "ירושלים דליטא", בזכות פריחת עולם הישיבות שם. צחוק הגורל הוא שבשני המקומות האלה כמעט ולא נשארו יהודים בימנו, ורובם עלו לארץ במהלך שנות קיום מדינת ישראל.

עוד מתקופת התלמוד קיימת מחלוקת האם צריך להסתפק בארבע כוסות יין בליל הסדר, או שיש צורך בכוס החמישית. לא הייתה הכרעה ברורה בין שתי השיטות. אז היהודים אימצו מנהג שלכאורה כלל את שתיהן: שותים ארבע כוסות במהלך הסדר, ואז מוזגים כוס חמישית – אבל לא שותים ממנה.

עם השנים נוצר החיבור בין הכוס החמישית לבין אליהו הנביא. בזכות האמונה שאליהו הנביא יבוא לעולם כמבשר הגאולה לפני בוא המשיח, הייתה מעין ציפייה שאליהו אכן יבוא בליל הסדר, ולשם כך משאירים עבורו את הכוס. לכן קראו לה "כוס של אליהו".

הגאון מווילנה כדרכו נתן לסוגיה פירוש למדני. יש מסורת שאחת המטרות של בואו של אליהו היא להתיר את הספקות וללמד אותנו את האמת: [מכאן הביטוי "יהא מונח עד שיבוא אליהו"]. הרי מנהג הכוס החמישית נוצר בגלל הספק בהלכה. לכן טבעי שאנו משאירים את הכוס לאליהו שתפקידו להתיר את הספקות.

זה מופיע בספר איוב, בפרק ד', פסוקים י-יא (דברי אליפז): "שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ. לַיִשׁ אֹבֵד מִבְּלִי טָרֶף וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ." אריה, שחל, כפיר, ליש, לביא – חמישה שמות של אריה. האם כל השמות הם של אותה החיה? לפי רש"י בפסוק הראשון ההבדל הוא בגודל: אריה – גדול, שחל -בינוני, כפיר – קטן (צעיר). לפי פירוש זה, ליש ולביא הם סוגים שונים של אריה.

האם יש לאריה עוד שמות בתנ"ך? יש אומרים ש"שחץ" (מוזכר גם באיוב) הוא גם אריה. וכך מובא בתלמוד (סנהדרין צה א) בשמו של רבי יוחנן: "ששה שמות יש לארי אלו הן: ארי כפיר לביא  ליש  שחל שחץ".

מהי דמות האריה בסיפור? נראה שכאן האריות מסמלים את הרשעים דווקא. אליפז רוצה לומר לאיוב שלמרות לעיתים נראה שהרשעים מצליחים, סופם להיענש ללכת לאבדון בוודאות. מוזמנים לקרוא במקור מתחילת פרק ד'.

לפי מסורת התפילה, היא מחולקת בין הקטעים שנאמרים ע"י כל ציבור המתפללים, לבין אלה שנאמרים ע"י אדם מסוים שמייצג את הקהל ("שליח ציבור"). היסטורית, בקהילות רבות היה נהוג תפקיד של חזן ,שגם התמצא בתפילה וגם היה בעל קול ערב. בישראל – כשרוב הקהל יודע עברית ובקיא במנהגי התפילה – נהוג שהתפקיד עובר בין המתפללים, ואז מעדיפים להשתמש בשם "שליח ציבור" ולא חזן. יש קהילות שנוהגות לשכור שירותים של חזנים מקצועיים לכבוד חגים ואירועים מיוחדים.

ואיך אומרים את שם המשפחה "חזן" אצל האשכנזים? "חזן" הוא "קנטור" (או "קנטורוביץ") – בדומה למילה הספרדית cantar (לשיר).

בקצרה: בזמנים קדומים אלה היו שני שלבים נפרדים בזמן, אך בימינו הם אוחדו כך שהאבחנה ביניהם פחות משמעותית.

בימי המשנה והתלמוד, לאחר שהזוג החליט להתחתן, היה נערך טקס קידושין (גם אירוסין, בלשון חז"ל) שהוא מעמד משפטי בו נקבעה ההתחייבות של הזוג לחתונה. אך לאחר הקידושין בני הזוג לא היו עוברים לגור יחד במשך חודשים רבים, עד טקס הנישואין. אפשר לקרוא כאן על המנהגים של התקופה ההיא.

עם הזמן ההפרדה בין השלבים גרמה לתקלות, וההלכה השתנתה: למעשה, נערך טקס חופה אחד שכלל קידושין ונישואין ביחד, משם הזוג עובר ישר לחיים המשותפים. במנהגי החופה של היום: טקס הטבעת שייך שלב הקידושין, ו"שבע הברכות" – לנישואין. אך הכול מתקיים ברצף.

לא משנה מה שאתם חושבים ונוהגים בעניין המנהג של הימנעות מאכילת הקטניות בפסח, כדאי שתדעו איסורי הקטניות (ובמיוחד אורז) היו נהוגים גם אצל הספרדים, אם כי לא בכל הקהילות, ובדרך כלל ברמות חומרה פחותות בהשוואה לאשכנזים.

הרב אורי שרקי (שהוא בעצמו יליד אלג'יריה) כותב כך בתשובה לשאלה בהלכה: "אין מי שסובר שקטניות הן חמץ. רוב הספרדים נוהגים איסור קטניות בדרגות שונות של חומרה (אורז, חומוס, שומשמין, קטניות יבשות וכדו') …" הרב אליעזר מלמד בשיעור בנושא הקטניות מזכיר את מנהגי הספרדים הבאים: "וכן נהגו באיזמיר שלא לאכול אורז וכן נהגו רבים במרוקו שלא לאכול אורז ועוד מיני קטניות יבשים בפסח. ובבגדאד רבים מבעלי הבתים נהגו שלא לאכול אורז בפסח". אז לא רק אשכנזים…

למה דווקא אורז? יש דעה בתלמוד (פסחים לה א) שמיוחסת לרבי יוחנן בן נורי, לפיה אורז הוא חמץ גמור. אמנם החכמים בתלמוד חולקים על הדעה הזאת, והיא לא התקבלה להלכה. התלמוד (פסחים קיד ב) מזכיר שרבא – מגדולי החכמים בבבל – היה אוכל אורז בלילה הסדר! אך יתכן ובמהלך הדורות היהודים הושפעו מהדעה שנדחתה והחמירו עם עצמם.

בהגדה של פסח יש פסקה שמתחיל במילים "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ". אבל מי זאת "היא"? המשפט עצמו לא מגלה לנו, אז צריך לדפדף קצת לאחור.

בפשטות, "היא" זו ההבטחה: תסתכלו בפסקה הקודמת בהגדה, היא מתחילה ב"ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא". מדובר בהבטחה שה' נתן לאברהם אבינו ב"ברית בין הבתרים". לאברהם נאמר שצאצאיו אמנם ישתעבדו לעם אחר (כפי שאכן קרה במצרים), אך אחרי השעבוד מובטח להם שייצאו לחופשי וייגאלו.

וכך המשך השיר מחבר את סיפור יציאת מצרים עם הצרות וגם ההצלות שקרו במהלך הדורות:

אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם

בפני כל ישראלי שרוצה לעיין בתלמוד, ניצב מכשול של שפה. בניגוד למשנה שכתובה בעברית, שני התלמודים – הבבלי והירושלמי – כתובים בארמית. קשה להבין את הטקסט. הפתרון הוא להשתמש ב"תלמוד שטיינזלץ": הפירוש שנכתב בעברית מודרנית ע"י תלמיד חכם גדול, הרב עדין שטיינזלץ (נפטר בשנת 2020). במהלך חייו הרב הוציא פירוש עברי לכל המסכתות של התלמוד הבבלי, וחלק מהירושלמי.

כמובן, צריך לקחת בחשבון שכל תרגום הוא גם קצת פירוש. אך כאן מדובר בכתיבה ע"י רב גדול שהכיר היטב את המקור והשקיע רבות במפעל ההוצאה לאור של המהדורה המתורגמת. לכן אין ספק שלומד מתחיל שרוצה להבין את הסוגיות בתלמוד – יתקדם בהבנה באופן משמעותי.

ניתן כמובן לרכוש את הספרים של תלמוד שטיינזלץ (הוצאת "קורן"), אך הטקסט זמין גם ברשת. ב"פורטל הדף היומי" ניתן לראות דפים שלמים עם הפירוש בעברית. באתר "ספריא" ניתן להקליק על המשפט בטקסט התלמוד, ולקרוא את הפירוש העברי המתאים של שטייזלץ. לפניכם דוגמא קטנה ממסכת ברכות: המשפט המסומן מימין זוכה לפירוש וגם לתרגום בצד שמאל.

השורות האלה נכתבות בשנת 5,784 "לבריאת העולם" היא שנת תשפ"ד (מי שחישב את הגימטריה ולא יצא לא בדיוק, שיוסיף 5,000). ממתי הספירה הזאת הופיעה, ומה המשמעות שלה? חשוב לזכור שלא תמיד יהודים ספרו "לבריאת העולם". בזמן התנ"ך, המשנה והתלמוד לא משתמשים בשיטה הזאת. בתנ"ך הספירה המקובלת היא לפי שנים מהמלכתו של מלך מסוים. עם הזמן התפשט בעמנו מניין שנים רציף שנקרא "מניין השטרות": תחילתו היא מהקמת הממלכה הסלאוקית (יוונית) לאחר מותו של אלכסנדר הגדול.

הספירה המעשית "לבריאת העולם" החלה כנראה בתקופת הגאונים. ב"ספר הכוזרי" שנכתב ע"י רבי יהודה הלוי במאה ה 12, החכם היהודי ("החבר") כבר מציג את הספירה לבריאת העולם למלך כוזר כמקובלת על כל עם ישראל. אבל האמת ההיסטורית היא קצת שונה: היהודים עברו למניין החדש בהדרגה, ובמקומות רבים המשיכו להשתמש במסמכים הרשמיים ב"מניין השטרות" במשך מאות שנים. יהודי תימן השתמשו ב"מניין השטרות" עד עלייתם ארצה. עבור מי שרוצה להבין את המקורות ואת השיטה בה חושב מניין "לבריאת העולם", מציע לקרוא מאמר זה (מאתר מכון שלמה אומן).

מכל הניסיונות למצוא התאמה בין גיל העולם לפי המסורת לבין הממצאים המדעיים, אני מתחבר לשיטתו של הרב אורי שרקי. (וכפי שנראה, לפי דרכו אין סתירה כלל). בגדול, הטענה היא שהספירה של אלפי שנים מתייחסת לגיל ההיסטוריה האנושית המוסרית, ולא לגיל הפיזיקלי של העולם (שבו התורה אינה עוסקת באופן ישיר). אם ננסה לסמן את "חלון הזמן" בהיסטוריה שהתרבות שלנו (מדע, אמנות, ספרות, מוסר, דת) מחוברת אליו, אנו מגיעים לתקופה של אלפי שנים. מה שהיה קודם אמנם מסקרן מבחינה מדעית, אך לקיום התרבותי שלנו חשוב רק המרווח שמכונה במסורת "לבריאת העולם". אין שום חובה לחשוב שזה גם גיל החומר ביקום. הנה קטע משיעורו של הרב שרקי (אגב, על ספר הכוזרי שהזכרנו) בו הוא מסביר את שיטתו לעומק. תהינו.

אפשר היה לחשוב שאסתר היא הגיבורה הראשית כי על שמה נקראה המגילה. אך שלחז"ל הייתה דעה אחרת בנושא. נתחיל ממנהג קריאת המגילה. בימינו נהוג לקרוא את המגילה בשלמותה, וכי אפשר אחרת? אך במשנה (מגילה ב ג) מובאת מחלוקת בנושא: "וּמֵהֵיכָן קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִלָּה וְיוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֻּלָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵאִישׁ יְהוּדִי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מֵאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה." איך להבין את שלושת הדעות?

רבי יוחנן מסביר בתלמוד (מגילה יט א) שמקור המחלוקת הוא בדיוק בשאלה שהתחלנו ממנה: מי הדמות המרכזית במגילה? רבי מאיר סובר שאחשוורוש הוא במרכז, ולכן חייבים לקרוא את המגילה מההתחלה (כי הוא מוזכר במשפט הראשון). רבי יהודה לעומתו רואה במגילה את הסיפור של מרדכי היהודי, ולכן לשיטתו אפשר להתחיל מהמקום בו מרדכי מופיע בפרק ב' ("אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי"). רבי יוסי מתמקד במעשה של המן הרשע, ולכן לדעתו אפשר להתחיל מפרק ג' שם מוזכר לראשונה המן: "אַחַ֣ר הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה גִּדַּל֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֜וֹשׁ אֶת־הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י…".

אבל ההלכה היא כמובן כשיטת רבי מאיר: קוראים את המגילה מתחילתה, כלומר אחשוורוש המלך במרכז! וכך מתחילה המגילה: "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה.". הזמן של הסיפור הוא הזמן שלו. ואגב, גם לקראת סיום המגילה מוזכרת גדולתו של אחשוורוש המלך. האירועים מתרחשים עמוק בגלות, שם (לפחות בצד הגלוי) אחשוורוש הוא השולט והקובע. הוא זה שמאשר להמן את ה"פתרון הסופי". אך האם היו לו גם מידות טובות שעזרו ליהודים להינצל בסופו של דבר? על כך כתבנו כאן.