למה בעצם אסור לאכול חמץ בפסח? ההגדה מספרת לנו שאכילת המצה נקבעה "עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ". בגלל שיצאנו ממצרים בחיפזון, הלחם לא הספיק להחמיץ, והעם יצא עם מצות. ועדיין אפשר לשאול: האם זו סיבה מספיק טובה לא לאכול חמץ שבעה ימים? ואם החמץ מבטא משהו שלילי שיש להימנע ממנו, למה אין עליו איסור או מגבלה בשאר ימות השנה?

יתכן ויש הסבר פשוט שהיה ברור מאוד בדור של יוצאי מצרים, אך בימינו נדרש ידע היסטורי על מנת להבינו. החוקרים סבורים שבמצרים העתיקה גילו את סוד הקמח התופח. הלחם הקדום ביותר היה דומה למצה, ואילו המצרים היו הראשונים שיצרו משהו דומה ללחם הרגיל שאנו אוכלים, ל"חמץ".

כשהעם יצא ממצרים, הלחם התפוח לא היה רק סוג של אוכל — הוא היה סמל. חמץ היה מזוהה מאוד עם התרבות המצרית! אין כמובן שום פסול בחמץ — טכנולוגיית המזון המצרית המתקדמת מתקבלת בברכה. אך בשבעת ימי חג הפסח יש עניין להיבדל מהתרבות המצרית, כי רק בזכות יציאת מצרים קיבלנו את חרותינו והפכנו לאומה. לפיכך נצטווינו להימנע מהחמץ בימי החג דווקא.