ספר שופטים מסתיים בפסוקים "בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל: אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה". ואכן הפרקים האחרונים של ספר שופטים מצביעים על הידרדרות מצב האומה. השופט האחרון המוזכר בשמו הוא שמשון הגיבור: דמות "צבעונית" ורחוקה מאוד לכאורה ממנהיג צדיק שראוי לעם. אחרי זה מסופר על פסל מיכה: עבודה זרה שהתקיימה במקביל לעבודת ה' במשכן שילה. הספר נחתם במעשה פילגש בגבעה: אונס שמוביל למלחמה בין השבטים בה כמעט מושמד שבט בנימין כולו.

אנרכיה חוגגת?

קשה להתווכח עם חומרת המצב הפנימי, שלא לדבר על הצורך להתמודד עם האויבים מבחוץ בצורה יעילה: המבנה השבטי היקשה על גיוס של צבא חזק ויעיל. אבל האם היו מוכרחים למנות מלך על מנת לתקן? שמואל הנביא התנגד למנוי מלך (שמואל א ח) והביא באזני העם את כל הסיבות הנכונות לכך. אנו יודעים שזה לא עזר: העם רצה מלך, ובהמשך שמואל ממליך את שאול וכך מתחילה תקופת המלוכה בישראל.

האם היה פתרון טוב יותר? האם היו חייבים שלטון מרכזי? האם היה הכרח להפקיד את הכוח בידי שליט אחד ויחיד?

במסורת, גלות אדום זה השם של הגלות האחרונה של עם ישראל, שמתחילה מכיבוש ירושלים ודיכוי המרד ע"י הרומאים, ומסתיימת עם הקמת מדינת ישראל. אבל למה היא נקראת על שם "אדום" – ארץ מגוריו של עשיו אחי יעקב שנמצאת בדרום ירדן של היום?

חשוב להבין שחז"ל (והפרשנים שבאו אחריהם) ראו ברומי את ההמשך הישיר של ממלכת אדום שהוקמה ע"י צאצאיו של עשיו. כיוון שרומי קיבלה את הנצרות, כל העולם הנוצרי והתרבות המערבית בכללותה נתפסים כ"אדום". האם מדובר בעובדה היסטורית? רב יצחק אברבאנל (שחי בדור גירוש ספרד) סבר שכן, וכתב רשימה ארוכה של הוכחות בפירושו לתנ"ך. כך או כך, הפרשנים לאורך הדורות הניחו את קיום הקשר, וראו בגלות האחרונה את המשך היריבות בין יעקב לעשיו המתוארת בתורה.

מה הגורל של היריבות הזו? האם לנצח "עשיו שונא ליעקב" (כפי שמובא במדרש?). אולי יש תקווה: כאן כתבתי על השינויים בעולם הנוצרי ביחס לישראל מאז הקמת מדינתנו.

כדאי לשים לב למוטיב שחוזר בהיסטוריה של עם ישראל: כל פעם שאנו יוצאים מן הגלות, זה מתרחש בצורה זו או אחרת בהסכמת אומות העולם. אבל אז זה מסתבך.

נתחיל בסיפור יעקב אצל לבן הארמי: יעקב מבקש מלבן לעזוב לאחר שסיים את חובותיו, לבן מסכים והם מגיעים להסכם. בהמשך זה מסתבך: יעקב נאלץ לברוח, לבן רודף אחרי יעקב, הם נפגשים – ומגיעים להסכם חדש.

נעבור ליציאת מצרים: אחרי מאמצי שכנוע אדירים שכללו את עשר המכות, פרעה אכן משתכנע (!) ומחליט לתת לעבדיו בני ישראל לצאת. בהמשך זה מסתבך כידוע, חיל פרעה רודף אחרי עם ישראל וטובע בים סוף. בהמשך המסע, משה מבקש ממלך אדום רשות לעבור בשטחו, וכשלא מקבל רשות – מורה ללכת בדרך אחרת.

גם היציאה מגלות פרס מתחילה ב"הכרזת כורש" המלך – שמרשה ליהודי הממלכה לעלות לירושלים ולבנות את בית המקדש שם. כורש אף מבטיח מימון וסיוע. ספר נחמיה מספר לנו שבהמשך הדברים כרגיל הסתבכו: פקידי המלך עצרו את בניית המקדש כך שהיה צורך במסע שתדלנות אצל יורשו של כורש, והיו לישראל צרים ואויבים רבים.

כך גם התהליך של הקמת מדינת ישראל. הוא החל בהכרה של הגויים בזכות היהודים להקים מדינה בארץ ישראל: הצהרת בלפור, ועידת סן רמו ואישור תכנית החלוקה באו"ם (כ"ט בנובמבר). בהמשך הדברים לא הלכו חלק, וקמה התנגדות צבאית ופוליטית להקמת מדינת ישראל – שנמשכת עד עצם היום הזה. ומה עם הפסוק "בגויים לא יתחשב"? – כתבתי על זה כאן.

ספר בראשית (פרק מ"א) מספר לנו סיפור על פרעה שחולם חלומות. החרטומים של פרעה לא מצליחים לפתור את החלום. יוסף נקרא אל פרעה ונותן פתרון שמתקבל ע"י פרעה ואנשיו. מכאן יוסף עולה לגדולה במצרים.

אבל נשאלת שאלה ע"י הפרשנים: למה דווקא יוסף פותר את החלום, בעוד שחרטומי מצרים נכשלים? הרי הפתרון של יוסף לכאורה לא מסובך. באמת היה צריך להביא את יוסף על מנת להבין ששבע פרות שמנות ויפות הן שבע שנות שובע, בעוד ששבע פרות דלות ורעות – שאוכלות את השמנות – הן רמז לשבע שנות רעב שיבואו אחרי השנים הטובות? במדרש רבה נאמר שהכישלון של החרטומים היה מאת ה' שרצה שיוסף יצליח ויעלה לגדולה.

אבל יש גם הסבר "סוציולוגי": החלום ופירושו היו "הלם תרבותי" עבור המצרים. בניגוד לארץ ישראל שהחיים בה בתקופת המקרא היו תלויות בגשמים, מצרים נהנתה מיציבות בזכות מי נהר הנילוס. לכן הרעיון שתיתכן בצורת היה זר למצרים, וגם אם מישהו חשב על כך – זה בטח לא משהו שהעזו לומר לפרעה השליט הכל יכול. יוסף – בתור אחד שבא מתרבות אחרת לגמרי – ישר הבין את פשר החלום. "דברים שרואים משם – לא רואים מכאן". לעיתים צריך שמישהו מבחוץ שיאבחן את הבעיה. מסכימים?

חידת הבינה המלאכותית: איפה יוסף בתמונה?

ישעיהו הנביא אומר בפרק א' (פסוק יא): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי." לכאורה, ה' לא רוצה קרבנות. יש לא מעט פסוקים ברוח זו בספרי הנביאים, ראיתי אוסף כאן. גם הנוצרים פירשו את ספרי הנביאים ברוח זו: הרי הם לא ראו ערך במצוות בכלל, ובקרבנות בפרט.

אבל אז בעצם יוצא שהנביאים התנגדו לחלק ממצוות התורה. יותר קל להסביר את חידוש הנביאים כך: מפשט התורה ניתן היה אולי להבין שהקרבת הקרבן היא הפתרון המושלם לחטא. ואילו הנביאים אמרו שללא תיקון המידות ועשיית הצדק, אין לקרבנות טעם. ה' לא חפץ בקרבנות הרשעים! הרי בהמשך הפסוקים (פסוק טז) ישעיהו אומר: "רַֽחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ׃". לסור מרע קודם להקרבת הקרבן.

הידעתם: הרב קוק בספרו "לנבוכי הדור" הציע אפשרות עתידית הקרבת הבהמות תוחלף בקרבנות מן הצומח. הוא לא פסק כך להלכה, אך הצביע על האפשרות לדרוש כך את הפסוקים ע"י סנהדרין לעתיד לבוא.

בעולמנו העכשווי עבודת האלילים נתפסת כמשהו "פרימיטיבי", ואף על פי כן התנ"ך מספר לנו שעם ישראל (מלכים ופשוטי העם כאחד) נמשכו אחרי עבודה זרה על צורותיה. האם אכן אבותינו עבדו לאלילים בגלל טיפשותם? נשים לב שבתקופות המשנה והתלמוד אנו כבר לא פוגשים עבודה זרה בעם ישראל: "בטל יצר של עבודה זרה".

בתלמוד (סנהדרין קב ב) מסופר על רב אשי (חכם גדול מתקופת התלמוד) שדיבר בזלזול מול לתלמידיו על מנשה מלך יהודה שהיה ידוע כרשע שעבד עבודה זרה. ואז מנשה המלך בא לרב אשי בחלום ומחה נגד הפגיעה בכבודו. תמונה מהמפגש גירסת ה AI:

אז מנשה דן עם הרב בשאלה למדנית קשה ונותן תשובה מבריקה. רב אשי שואל את מנשה: "אם אתה כזה חכם, למה עבדת עבודה זרה?" מנשה עונה: "אילו היית שם, היית אוחז בשיפולי גלימתך ורץ אחרי עבודה זרה". כלומר, מנשה ובני דורו עבדו אלילים מתוך יצר ולא מתוך טיפשות. בהמשך העולם השתנה: הנבואה נפסקה, הפילוסופיה הופיע, והדחף לעבוד עבודת אלילים נעלם.

המסורת מייחסת את כתיבת ספר תהילים לדוד המלך. אך כדאי לשים לב ללשון התלמוד (בבא בתרא יד ב): "דוד כתב ספר תהלים ע"י עשרה זקנים" (וביניהם אדם הראשון, אברהם ומשה). כלומר, אין זה בהכרח אומר שדוד כתב את כל הטקסט בעצמו, וסביר שערך מזמורים שנכתבו ע"י אחרים.

האתגר לתפיסה המסורתית הוא מזמור קל"ז שמתחיל בפסוק "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן." איך יתכן שדוד המלך כתב על גלות בבל שהתרחשה מאות שנים לאחר פטירתו? רבי אברהם אבן עזרא בהקדמה לתהילים נוטה לדעה (שיש לה גם מקור בתלמוד) שדוד המלך כתב את המזמור הזה ברוח הקודש, ושראה בחזונו את גלות בבל לעתיד לבוא. אך הוא גם מביא דעה של פרשנים שטענו שהמזמור נכתב ע"י גולי בבל הרבה אחרי תקופת דוד. אז לא חייבים לקבל שכל המזמורים נכתבו ע"י דוד עצמו, אך במסורת הספר כולו נקשר ברוחו ונפשו של דוד.

המקור של הביטוי "תלוי על בלימה" הוא בספר איוב, שם איוב מתאר את גדולתו של בורא העולם (איוב כו ז): "נֹטֶה צָפוֹן עַל־תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל־בְּלִי־מָה". רש"י מפרש: "על בלימה" – אין כלום ביסוד כי הם עומדים באויר על חוזק זרועותיו של הקב"ה. הקדוש ברוך הוא בורא את העולם יש מאין, ולא נזקק ליסודות תומכים.

שמעתי פעם הלצה: מי שמכריע את המחלוקת לפי הדעה של רב שיש לו לבוש מהודר יותר – מקיים את הפסוק "תולה ארץ על גלימה".

האם כדאי תמיד לדעת ולהבין יותר? ספר קהלת אומר לנו שיש לכך מחיר: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב." (קהלת א, יח). חוכמה ודעת באות גם במחיר של סבל: הרי החשיפה שלנו לאמת היא גם החשיפה לחוסר השלמות ולסבל שבעולמנו.

אבל הרבי מנחם מנדל מקוצק, אחד מגדולי החסידות, מפרש את הפסוק הנ"ל בדרך יחודית: "יוסיף דעת – יוסיף מכאוב" – ומה בכך? כדאי לו לאדם להוסיף מכאוב, ובלבד שיוסיף דעת". זו נאמנות קיצונית לדעת האמת, גם במחיר של כאב וסבל.

בספר מלכים א' (יח יט), אליהו הנביא "זוכה" לכינוי הלא מחמיא הזה מפיו של אחאב המלך במפגש ביניהם: "וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב, אֶת-אֵלִיָּהוּ; וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו, הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל." על מה הם רבים, בעצם? אחאב עבד עבודה זרה, ועל כן (כמתואר בתחילת פרק יז) אליהו גוזר גזירת בצורת על הארץ. מניעת הגשמים גרמה לרעב בממלכה של אחאב, ולכן המלך כועס על הנביא כל כך.

כמובן שאליהו לא נשאר חייב, ועונה לאחאב: "וַיֹּאמֶר, לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם-אַתָּה, וּבֵית אָבִיךָ–בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְו‍ֹת ה', וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים." לשיטת אליהו, אחאב אשם במשבר בגלל עבודת הבעל. מתי נפסקה הבצורת? זה קרה רק לאחר "מבחן האמונה" בו אליהו ניצח את נביאי הבעל בהר הכרמל, בהמשך הפרק.