לפני ברית המילה, ה' פונה אל אברהם אבינו ומודיע (בראשית יז ה) לו על שינוי שמו מאברם לאברהם. חז"ל בתלמוד (ברכות יג א) מתוך ניתוח הפסוק הזה גוזרים איסור לקרוא לאברהם בשמו הקודם: "תני  [אמר] בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם עובר ב[מצוות] עשה שנאמר והיה שמך אברהם, רבי אליעזר אומר: עובר ב[מצוות] לאו שנאמר (בראשית יז, ה) ולא יקרא עוד את שמך אברם". היו רבנים שאף קבעו את האיסור כהלכה למעשה! מה הסיבה הפנימית לאיסור?

אברהם אבינו ושרה אשתו עברו שינוי זהות – מזהות פרטית-משפחתית-שבטית לזהות אוניברסלית. כדברי התלמוד (ברכות יג א): "אברם הוא אברהם: בתחילה נעשה אב לארם ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו. שרי היא שרה: בתחילה נעשית שרי לאומתה ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו". מי שמשתמש בשמו הקודם של אברהם, מתייחס אליו כאל מי ששייך לזהות הקודמת ה"לא רלוונטית". חז"ל אף תוהים מדוע אין איסור דומה לקרוא לשרה בשמה הקודם. התירוץ כאן הוא טכני בעיקרו: שינוי שמה מופיע בפסוק (בבראשית יז טו): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ". בגלל שה' פונה ישירות אל אברהם, רק לאברהם אסור לקרוא לאשתו בשמה הקודם.

ומה עם יעקב אבינו? המלאך אומר ליעקב (בראשית לב כט) "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל." – לכאורה, השם מוחלף. אבל חז"ל בתלמוד שמים לב שה' עצמו משתמש בהמשך בשם "יעקב"! ההסבר לכך הוא שאצל יעקב אין צורך בהחלפת הזהות. זהות "ישראל" מתווספת לזהות "יעקב" – ולא מבטלת אותה, ולכן שני השמות מותרים (יש לו עוד שם: "ישורון"). ניתן אכן לומר שליעקב יש זהות מורכבת. אבל זה מה שאפשר לו בסופו של דבר להקים את האומה.

שמואל א' פרק ד' מספר על קרב אבן העזר בין הישראלים לפלישתים. הקרב התרחש באזור ראש העין של היום (הנה המלצה לטיול באזור). המצב של מדינת היהודים דאז לא מזהיר. השלטון היה מושחת: עֵלי כהן גדול היה כבר זקן, בניו השחיתו את דרכם, ושמואל הצעיר טרם הספיק להטביע חותם. גם המצב הביטחוני היה רעוע, והיה פחד אמתי מפלישתים. איך מנצחים בקרב?

ואז בא הרעיון (פסוק ג): "וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ." נביא את ארון הברית מהמשכן בשילה לשדה הקרב, והוא יעזור לנו לנצח. האם זה עבד? לא ממש. הפרק מספר שאמנם הפלישתים נבהלו בהתחלה, אך הפחד גרם להם להתחזק דווקא. התוצאה הייתה הרסנית לישראלים: "וַיִּלָּחֲמ֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים וַיִּנָּ֤גֶף יִשְׂרָאֵל֙ וַיָּנֻ֙סוּ֙ אִ֣ישׁ לְאֹהָלָ֔יו וַתְּהִ֥י הַמַּכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּפֹּל֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף רַגְלִֽי. וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס". חומר שמחשבה לחושבים שחפצי הקודש כשלעצמם מספקים הגנה.

ואולי יש מי שיטען שבית המקדש מספק הגנה? תקראו כאן.

רש"י נחשב בצדק לגדול מפרשי התורה. אך איך הוא הגיע לדברים שכתב בפירושו? האם הוא המציא אותם בעצמו? מה היו מקורותיו? ניתן לומר שרוב כתיבתו מבוססת על דברי חז"ל בתלמוד ומדרשי האגדה. מדובר בהיקף עצום של חומר. גאוניותו של רש"י בכך ידע לזהות את השאלה שלומד הפסוקים היה שואל, ולמצוא את המאמר מדברי חז"ל ש "מתרץ את הקושיה" (בלשון הלמדנים), כלומר נותן מענה טוב לשאלה. נביא דוגמא.

בתחילת פרק מ"ט בספר בראשית, יעקב אבינו מכנס את בניו לפני פטירתו. שני הפסוקים הראשונים: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם." לכאורה, הפסוק השני לא ממשיך את הראשון, אלא מתחיל את הסיפור מחדש. זאת ועוד, אנו יודעים מההמשך שיעקב לא מגלה לבניו מה יקרה באחרית הימים. איך זה מסתדר?

פירוש רש"י אומר שאכן היה כאן סיפור בהמשכים: "בִּקֵּשׁ לְגַלּוֹת אֶת הַקֵּץ, וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה, וְהִתְחִיל אוֹמֵר דְּבָרִים אֲחֵרִים". יש פער בין מה שיעקב רצה לבין מה שהצליח לעשות בפועל. דברי רש"י מבוססים על הדרשה של ר' שמעון בן לקי בתלמוד הבבלי (פסחים נו א). בתלמוד הדברים ארוכים יותר. רש"י מתמקד בפירושו במתן הסבר לשאלת הלומד.

האם רש"י כתב בכתב רש"י? תקראו כאן.

הביטוי "לעשות נפשות" פירושו לגייס במרץ אנשים למען קידום של רעיון חשוב. הוא מופיע בתנ"ך בפסוק (בראשית יב ה): "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן." – מה המשמעות של "לעשות נפשות" כאן?

רש"י בפירושו לפסוק מביא גם את הפשט ("עבדים ושפחות שקנו להם… – לשון 'קונה וכונס'") – כלומר, אברהם יצא עם עבדיו שרכש בחרן. אבל רש"י מתחיל דווקא מההסבר המדרשי: "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים , ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום". אמנם טקסט התורה לא מספר לנו זאת, אך לפי המדרשים (עיין כאן במאמר של הרב יוסף כרמל), אברהם ושרה עסקו בהפצת אמונת הייחוד כבר בחרן, והיו להם תלמידים שלמדו מהם את אמונת ה'. במובן הזה, אברהם ושרה "עשו נפשות" לרעיון אמונת הייחוד. בהשאלה ניתן לומר שנפש התלמידים האלה "נעשתה מחדש" ע"י אברהם ושרה.

ירבעם בן נבט, מלכה הראשון של ממלכת ישראל, זוכה לביקורת חריפה אצל חז"ל. נאמר עליו במשנה (אבות ה יח) שהוא "חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים" (בכך שהציב עגלים של זהב לצרכי פולחן), והוא גם נמנה עם שלושת המלכים (סנהדרין י ב) שאין להם חלק לעולם הבא. אבל אולי ניתן למצוא "נסיבות מקלות" בראייה ההיסטורית. ירבעם לא אשם בפיצול הממלכה. אחיה השילוני כבר ניבא את הקרע כעונש על חטאי שלמה המלך. בהמשך, רחבעם בן שלמה מסתכסך עם שבטי הצפון, והפיצול קורה בפועל. הממלכה של ירבעם נותקה מבית המקדש בירושלים, והיה לו צורך להקים מקום פולחן חלופי. סביר לפרש שהעגלים נועדו לעבודת ה' (אמנם לא "לפי ההלכה"), ולא לעבודת האלילים.

אבל יש במקורות גם כיוון אחר של ביקורת על ירבעם. הנה קטע מתלמוד בבלי (סנהדרין קב א) עם התרגום וביאור של הרב שטיינזלץ: נאמר בירבעם "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה" (מלכים א' יג, לג) מאי [מהי] משמעות "אחר" שנאמר? מהו אותו מאורע שמרומז לו? אמר ר' אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו כלומר, ששלח נביאים והפציר בו, ואמר לו: חזור בך, ואז אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי יהיה בראש? אמר לו ה': בן ישי ילך בראש. אמר ירבעם: אי הכי, לא בעינא [אם כך, אין אני רוצה], שמפני גאוותו לא רצה לחזור בו.

אתם מבינים מה קורה כאן? ה' באופן ישיר מזמין את ירבעם לעשות תשובה ולטייל בגן עדן. מה התגובה הראשונה? "מי בראש?" – האם אני אוביל ואנווט? כששומע שדוד בן ישי "בראש", ולא הוא – מחליט שהוא לא בא. ירבעם מונע מגאווה יתרה, וזה אכן חטאו. לקח חשוב למנהיגים של היום: אנו מצפים מהם לשתף פעולה למען הכלל, גם אם לא מובטח שתמיד יהיו בראש ויובילו.

במשפחות רבות בקידוש ליל שבת נהוגה ברכת הבנים: ההורים (או רק האב) מברכים את הילדים בנוסח ברכת הכוהנים. כשמדובר בבן, לפסוקי ברכת הכוהנים מקדימים משפט מן התורה (בראשית מח כ): "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". זו הברכה בה בירך יעקב אבינו את בניו של יוסף, מנשה ואפרים. אבל למה מזכירים את בני יוסף בברכת הבנים דווקא? הרי שבטי אפרים ומנשה אינם עוד חלק מהעם מאז חורבן ממלכת ישראל לפני אלפי שנים.

תשובה יפה מצאתי במאמרו של הרב יוסף צבי רימון (שם הוא מביא מקורות מן החסידות). בפשטות, זו ברכת האחווה הטובה. ספר בראשית מלא בסיפורים על יחסים לא טובים בין האחים. קין והבל – רצח. יצחק וישמעאל – לא הסתדרו ולא דיברו ביניהם. יעקב ועשיו – תחרות, מריבות ואיום ברצח. יוסף ואחיו – מעשה המכירה המפורסם. ואז מגיעים לדור של אפרים ומשנה: אין לנו שום אזכור לקנאה, שנאה ותחרות ביניהם. אפילו שסבא יעקב בברכתו הקדים את הצעיר (אפרים) לבכור (מנשה) – זה לא גרם לריב בין האחים.

לפיכך "כאפרים וכמנשה" זו קריאה לאחווה ואחדות. שנזכה!

אמרו חז"ל : "אין מים אלא תורה". מדרש שיר השירים רבה מביא דרשות שמשוות בין תורה למים. "מה מים חיים לעולם" – "כך תורה חיים לעולם". "מה מים מן השמים" – "כך התורה מן השמים". "ומה המים מטהרים הגוף" – "כך תורה מטהרת הגוף". אבל אז נשאלת השאלה: איך המשל הזה מסתדר עם סיפור המבול? הרי לכאורה מי המבול גורמים להשמדה של כמעט כל האנושות – האם ניתן לדמות זאת לדרכה של תורה?

האמת שיש הרבה הקבלות בין מעשה המבול בפרשת נוח למתן התורה! אפילו מבחינת הזמן, המבול נמשך בדיוק כמו הזמן שמשה היה על הר סיני: (בראשית ז יב): "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.". בסוף המבול ניתנו מצוות ("שבע מצוות בני נוח"), ונכרתה ברית הקשת בענן.

בואו ניזכר ברקע: דור המבול היה מלא בשחיתות וחמס, ונוח אמנם היה צדיק אך לא במדרגת משה רבנו ולכן לא הצליח לתקן את הדור. רבי צדוק מלובלין ("רסיסי לילה") מביא רעיון עמוק ואמיץ: "ראוי להיות מתן תורה בדור המבול" – כלומר, גם אז היה "חלון הזדמנויות" שההתגלות תביא את התורה לעולם! "רק שבחטאם נתהפך שפע מי התורה למי המבול" – אכן התורה משולה למים, רק שהדור לא היה ראוי לקבל את התורה, ולכן בפועל העולם התמלא במים שגרמו להרס. התורה האמתית "נאלצה" להמתין למנהיג ולדור ראויים יותר. מאמר זה מרחיב את הרעיון.

ויש גם קשר למנהגי התפילה. בתלמוד (בבא קמא פב א) "אין מים אלא תורה" דורשים על הפסוק (שמות טו כב) "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם." בתלמוד מפרשים את שלושת ימי הצמא כהליכה ללא תורה: "כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו". לכן בתקנות של עזרא הסופר נקבע שהקריאה בתורה תהיה בבתי הכנסת לא רק בשבת, אלא גם בימי שני וחמישי. כך לא יעברו על אף יהודי שלושה ימים ללא תורה!

במילה אחת: לא. התשובה המדויקת יותר: האמונה בעולם הבא (ובפרט בהישארות הנפש ותחיית במתים) היא חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית. אך אין פסוק בתנ"ך שמדבר על כך באופן ישיר. אמנם ניתן לפרש פסוקים רבים ברוח האמונות הללו, אך מדובר בדרשות חכמים וניתן למצוא גם פירוש חלופי.

מעניין שחכמי התלמוד (שבזמנם קיומו של עולם הבא הפך לחלק מיסודות אמונתנו) שואלים בדיוק את השאלה הזאת במסכת סנהדרין: "מניין לתחיית המתים מן התורה?" – איזה פסוק בתנ"ך ניתן להביא כהוכחה? התלמוד מכיל מספר דרשות, ואנו נביא את הדרשה של רבי מאיר על שירת הים. משה אומר (שמות טו א): "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'". לכאורה, המשפט מוזר דקדוקית: "אז" הוא לשון עבר, אך "ישיר" – לשון עתיד. מכאן רבי מאיר מסיק שמשה "ישיר" את השירה גם לעתיד לבוא, או כלשונו: "שר לא נאמר אלא ישיר – מכאן לתחיית המתים מן התורה". יש בתלמוד עוד דרשות רבות ברוח זו.

נשמע לכם משכנע? יש מקום למחשבה שהעיסוק בהרבה דרשות מפותלות חושף דווקא את הקושי לבסס את הטענה באופן פשוט וישיר.

חשוב להדגיש שאי הזכרת עולם הבא בתנ"ך עוד לא מוכיחה שהאמונה הזאת לא הייתה קיימת אז. אפשר בקלות לחשוב על המצבים בהם נושאים כאלה או אחרים לא מוזכרים בטקסטים מסוימים, ולא בגלל שלא היו קיימים. אבל לעניות דעתי כן ניתן להסיק שהעיסוק בעולם הבא לא היה במרכז התודעה של תקופת התנ"ך.

במסורת תמיד נספרים שנים עשר שבטים, אבל זה נעשה בשתי שיטות שונות. ליעקב אבינו היו כידוע שנים עשר בנים. אך בהמשך נוצרו שני סיבוכים:

א. אפרים ומנשה – בניו של יוסף – מקבלים מיעקב ברכה מיוחדת (ראה בראשית מ"ח), וכל אחד מהם זוכה להיות ראש שבט עצמאי.

ב. שבט לוי כולו זוכה לכבוד מיוחד ומקבל תפקיד של שירות במקדש (ולפני הכניסה לארץ, בטיפול במשכן). אך יש לכך מחיר: השבט לא זוכה לנחלה משלו בארץ: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן." (דברים יח א).

לכן באופן טכני ניתן למנות 13 שבטים. אך המסורת שלנו "אוהבת" את המספר 12, ולכן יש 2 שיטות ספירה: דרך אחת היא לספור את כל בני יעקב כשבטים (ולאחד את אפרים ומנשה ל"יוסף"), ובשיטה השניה שבט לוי לא נספר (כי הוא לא נוחל) אך אפרים ומנשה נמנים בנפרד. בכל אחת מהדרכים מגיעים ל 12 בדיוק.

כמובן, יצחק אבינו. אברהם אבינו הגיע לארץ ישראל מחו"ל (המצווה ב"לך לך") וגם ירד למצרים בשנות הרעב. גם יעקב אבינו בילה שנים ארוכות בבית לבן הארמי, ובסוף חייו ירד יחד עם בניו למצרים ושם נפטר. רק יצחק אבינו – שלפי המסורת מייצג את מידת הגבורה דווקא – לא עוזב את גבולות ארץ ישראל.

אמנם גם יצחק תכנן לרדת למצרים בזמן הרעב, והגיע עד ארץ גרר (יתכן ומדובר באזור נחל גרר בחבל הבשור) – עדיין בגבולות ארץ ישראל. שם ה' אומר ליצחק במפורש לא לרדת למצרים ומבטיח לו ברכה. יצחק נשאר בגרר, ובהמשך מצליח לשרוד את שנות הרעב בארץ ישראל. אנו גם רואים את הקשר החזק של יצחק לאדמה: יצחק הוא היחידי שאנו יודעים שממש עסק בזריעה, ולא רק בגידול בהמה כשאר האבות: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. (בראשית כו יב). אגב, הפסוק הוא המקור לשם השכונה הירושלמית "מאה שערים".

בהקבלה לימנו אנו. אברהם מייצג את דור ההורים – אנשים שהחליטו מסיבות ציוניות (או גם פרקטיות?) לעלות לארץ, והביאו או בנו כאן את משפחותיהם. הדור השני (שאני באופן אישי שייך אליו) ככלל זוכר את סיפורי ההורים, מושרש בארץ כמו יצחק. מתעקש להתקיים בה. אבל מה יקרה לדור הבא, רחוק יותר מנקודת ההתחלה? הסיפור של יעקב ובניו (שירדו מצרימה) מלמד שהמשך הנוכחות בארץ לא מובן מאליו: אמנם לאברהם נאמר בנבואה שבניו יעברו שעבוד, אך יתכן ויכול להיות גם פתרון טוב יותר. איך מעבירים את מידת הגבורה של יצחק לדור הבא?