"כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" – כך אומר ספר קהלת (פרק ז ח). לכאורה אי אפשר להימנע מחטא. אך יש אצל חז"ל גם כיוון אחר. בתלמוד (בבא בתרא יז א) מופיע: "ארבעה מתו בעטיו של [בגלל] נחש ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד". אזכור הנחש הוא רמז לחטא אדם הראשון, שאחריו נגזר על האנושות להיות בני תמותה. כוונת חז"ל היא שארבעת האנשים הצדיקים המוזכרים מתו רק בגלל הגזירה ההיא, ולמרות עשו בחייהם שום חטא שמצדיק שימותו.
נשים לב שהצדיקים הללו, עם כל הכבוד, הם בעיקר "בנים של" או "אבות של" אנשים יותר "מפורסמים" מהם! ומה עם יעקב, משה ודוד? עליהם התלמוד לא אומר ש"מתו בעטיו של נחש", כלומר חז"ל סבורים למרות גדולתם – שהיה בחייהם חטא . מכאן אפשר ללמוד שקשה לא לחטוא, אך עוד יותר קשה להימנע מחטאים עבור מי שפועל בעולמנו על מנת לעשות מעשים גדולים.
