עם תהליך קיבוץ והגלויות והקמת מדינת ישראל בעקבותיו, עלו לא מעט הצעות לאיחוד נוסחי התפילה של העדות השונות. מעבר לבעיה הטכנית של "איך לקבוע את הנוסח המאוחד", נשאלת השאלה: האם הדבר ראוי? לכאורה, אחדות העם היא דבר טוב ורצוי, ומולה עומדת רק השמרנות של חשש של סטייה שמנהגי אבותיו של כל אחד. אך ניתן לראות את הדברים גם ממבט שונה.
בתקופת התנ"ך העם היה מחולק לשנים עשר שבטים, וכך היה ראוי. בשם האר"י הקדוש נאמר שיש ברקיע שנים עשר חלונות כנגד שנים עשר שבטי ישראל, ותפילת כל שבט ושבט עולה דרך שער אחד המיוחד לו. ברוח זו כתב גם הרב קוק (אגרות הראיה, ב תקסו): "אין חילוקי ההוראות והמנהגים השונים פוגמים את האחווה, בזמן שכל אחד מכבד את המסורת של חברו, ועוד יש בחילופי הגוונים משום עושר רוח, המתקבץ בצורה הרמונית בכללות האומה." השוני בין הנוסחים איננו תקלה, אלא לכל שבט יש דרך משלו, והעושר של האומה בא לידי ביטוי דרך הריבוי, ולא באמצעות האחדה מלאכותית.
אם לא הנוסח עצמו, אז יש נושא בו העדות הצליחו להתקרב אחת לשנייה, וזה עניין הגיית העברית של מילות התפילה. במסורת התפילה ההגייה של המילים הייתה שונה מאוד בין אשכנזים, ספרדים ותימנים. אותן המילים נשמעו שונה לגמרי אצל העדות השונות. חידוש השפה העברית המדובר אימץ בגדול את ההגייה הספרדית, אך קהילות רבות המשיכו להתפלל במסורות ההגייה המקוריות. בימנו יותר ויותר מניינים מתפללים בהגייה של העברית המדוברת (בלי קשר לנוסח).
